התורה כוללת בתוכה רשימת מצוות מיוחדת שאותה חובה להקריא באופן פומבי באוזני כל עם ישראל [ביאור שטיינזלץ]. מעמד זה של קריאת הפסוקים מיושם כעת הלכה למעשה.
בביאור המילה קָרָא, הפרשנים מסכימים כי יהושע בעצמו הוא זה שהקריא את הדברים לעם [מצודת דוד, מלבי"ם].
באשר לתוכן הקריאה, הכתוב מציין כי יהושע קרא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, והפרשנים מסבירים כי מיד לאחר מכן הכתוב מפרש את עצמו ומבהיר שהכוונה היא לפרשיות הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כפי שהן מנוסחות בספר התורה [מצודת דוד]. באשר לזיהוי המדויק של פרשיות אלו, הפרשנים מציעים שני כיוונים: הגישה המרכזית קובעת כי מדובר בברכות ובקללות הארוכות המופיעות בספר דברים (בפרשת כי תבוא), הפותחות במילים "והיה אם שמוע תשמעו" לברכה, ו"והיה אם לא תשמעו" לקללה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. לצד זאת, מובאת אפשרות נוספת ולפיה הכוונה היא להכרזות הקצרות והממוקדות של "ברוך האיש" ו"ארור האיש" [רד"ק].