לקראת כיבוש העיר העי, מוביל יהושע מהלך צבאי מורכב המשלב תחבולה יחד עם מנהיגות קרובה. הצבת המארב דורשת תכנון מדויק כדי למנוע גילוי מוקדם, בעוד ההיערכות בלילה שלפני הקרב נועדה להבטיח את מוכנותם הנפשית והמעשית של הלוחמים.
הלוחמים נשלחו לשבת מִיָּם לָעָי, כלומר ממערב לעיר, בנקודה שהייתה קרובה יותר לעי מאשר לבית אל [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מיקום זה מעורר שאלה צבאית: כיצד הצליח כוח כה גדול להסתתר מבלי להתגלות על ידי אנשי בית אל שבאו לעזרת העי? הפתרון לכך הוא שהכוח נשלח יומיים לפני הקרב, והקיף את האזור דרך שדות ומדבריות כדי לא להיראות. הם התמקמו בפינה הדרומית והמערבית של העיר, כך שהיו ממוקמים מצידי הדרך ולא נתקלו בתגבורת שהגיעה בקו ישר [מלבי"ם]. בנוסף, הבחירה במילה לָעָי רומזת שהם הוצבו במרחב הכללי של תחום העיר ולא ממש בצמוד אליה, כדי שריבוי הלוחמים לא יעורר את חשדם של יושבי העיר [אלשיך].
בחלקו השני של האירוע, נאמר וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיהושע בחר לישון ממש באמצע המחנה כדי להיות מוכן היטב, לזרז את הלוחמים להשכים קום בבוקר, ולשהות עמם ברגעי ההכנה המתוחים לקראת המערכה. מעבר להכנה המעשית, הייתה לשהותו מטרה תודעתית חשובה: הלוחמים שנותרו בחזית היו עדיין שבורים ורכי לבב בעקבות התבוסה הקודמת בעי. לינתו של יהושע בתוכם נועדה לאמץ את ליבם ולהוכיח להם שה' עמו, ובכך להפיג את פחדם [אלשיך]. רובד נוסף למעשיו של יהושע בלילה זה נשען על מסורת חז"ל, הקושרת בין הליכתו בתוך העם והעמק לבין כך שלן והעמיק בלימוד הלכה באותו הלילה [חומת אנך].