עם הכניסה לארץ ישראל, יהושע מממש את ההוראה שקיבל ומקים מזבח בהר עיבל, תוך הקפדה על פרטי ההלכה והנבואה. בניית המזבח והקרבת הקורבנות עליו מהוות יישום ישיר של ההנחיות המוקדמות, ומבטאות מחויבות מוחלטת להוראות התורה.
הקביעה כי המעשה נעשה כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וכן כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה זוכה להתייחסות ממוקדת. יש המפצלים את המקורות ורואים בכך שתי הפניות שונות: ההוראה הראשונה מתייחסת לציווי המופיע בספר דברים, לפיו יש למרוח את האבנים בסיד ולהשתמש באבנים שהוקמו בתחנת הלינה, ואילו ההפניה השנייה מכוונת לדין הכללי המופיע בספר שמות, הדורש בנייה מאבנים שלמות [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בביטוי הכפול מכלול אחד, המקיף את כלל שלבי העבודה מתחילתם ועד סופם, הכוללים את בניית המזבח, הכנת האבנים ומשיחתן בסיד [אברבנאל].
הדרישה לבנות מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל משמשת הוכחה הלכתית. אף שבתורה נאמר הציווי לבנות מזבח אבנים בלשון תנאי, עצם החובה להקים את המזבח בהר עיבל מוכיחה כי השימוש באבנים שלמות ללא סיתות בברזל הוא מצווה גמורה וחובה מוחלטת, ולא רשות בלבד [רלב"ג].
סיום הפסוק מציין כי העם הקריב קורבנות: וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה'. הדגשת שמו של ה' בהקשר זה באה ללמד כי כל תהליך הכנת האבנים והבנייה כוון אך ורק לכבודו של ה' ולעבודתו [אברבנאל].
חלק בלתי נפרד מהקמת מזבח זה, כפי שעולה מתוך הציווי המקורי, היה החובה לכתוב על האבנים המסוידות. הפרשנים חלוקים בשאלה מה בדיוק נכתב עליהן. יש הסבורים כי נכתב שם ספר דברים כולו, או לחלופין תקציר של תרי"ג המצוות. מנגד, יש הטוענים כי נכתבו שם רק פרשיות הברכה והקללה שנקראו במעמד זה, או אף התורה כולה, שלדבריהם יכלה להיכנס על גבי האבנים אם המזבח היה גדול דיו [רלב"ג]. לעומת גישות אלו, יש הדוחים את האפשרות שהתורה כולה נכתבה שם בשל אורכה הרב, ומסיקים כי על האבנים נחקקו עשרת הדיברות בלבד [אברבנאל].