תחושת הניצחון המדומה של יושבי העי גורמת להם לנטוש את עמדות ההגנה שלהם ולהפקיר את עירם לחלוטין. התושבים וַיִּזָּעֲקוּ, כלומר התקבצו ונאספו יחד בעקבות קול צעקה וקריאה לצאת למרדף [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ההתארגנות המהירה נבעה מכך ששמעו כי בני ישראל נסוגים ובורחים בשנית, ולכן יצאו כולם כדי לזנב בהם ולבוז שלל [ביאור שטיינזלץ].
במילים אֲשֶׁר בָּעִיר (המופיעות במסורת הכתיב) לעומת הקריאה המסורתית בָּעַי (הקרי), משתקפת תמונה רחבה של המרדף [מנחת שי, רד"ק]. הכתיב בָּעִיר מלמד שאפילו האנשים שתפקידם היה להישאר בעיר ולשמור עליה, נסחפו אחר המרדף ועזבו את העיר כשהיא פתוחה וחסרת הגנה [רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, הקרי בָּעַי מרחיב את מעגל הרודפים ומורה כי לא רק תושבי העיר עצמה יצאו למרדף, אלא גם יושבי המרחב וגבולות העי, ובהם גם אנשי העיר הסמוכה בית אל [רד"ק, מלבי"ם].