ברגע המכריע של המערכה, ה' מורה ליהושע לבצע את הפעולה שתהפוך את קערת הקרב על פיה ותפעיל את המלכודת שטמנו ישראל לאנשי העי. הציווי האלוהי נְטֵה, כלומר הושט [ביאור שטיינזלץ], בַּכִּידוֹן – שהוא רומח ארוך או חנית [רש"י, רד"ק ומצודת ציון] – נועד לשמש כאות מוסכם מראש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנפת הכידון לכיוון העיר הייתה הסימן עבור הכוח האורב לצאת ממקום מחבואו ולפשוט על העיר. כוח זה המתין במקצוע הדרומית-מערבית של העיר [מלבי"ם], והנפת הכידון שימשה עבורו כסמן מעשי וסמלי כאחד [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, מתעוררת שאלה לוגיסטית באשר ליכולתו של הכוח האורב להבחין באות זה. לאור המרחק הרב, מיקומם של לוחמי ישראל הנסים, צבא העי הדולק אחריהם, והעובדה שהאורב הסתתר במארב בין בית אל ובין העי, לא ייתכן שהם ראו את הכידון בעין אנושית רגילה. משום כך, הפעולה של יהושע נושאת אופי נסי ורוחני. נטיית ידו של יהושע המשיכה שפע והתעוררות אלוהית ישירות אל שלושים אלף האנשים שבמארב. ההתעוררות הפנימית הזו היא שגרמה להם לצאת ממקומם ולרוץ אל העיר בדיוק ברגע הנכון, אף על פי שלא היו יכולים לראות את נטיית היד בפועל [אלשיך].