ברגע השיא של המערכה, תכסיס המלחמה המתוחכם קורם עור וגידים והאויב מוצא את עצמו לכוד ללא דרך מילוט. הפרשנים נחלקו בשאלת זהותם של אלו המתוארים במילים וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר. הגישה המרכזית קובעת כי מדובר באנשי המארב הישראלי, אשר לאחר שהציתו את העיר יצאו מתוכה לקראת אנשי העי שניסו לנוס בחזרה אליה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים כי מילים אלו מכוונות לאנשי העי עצמם, שיצאו מן העיר וגילו לפתע כי הם מוקפים משני עבריהם בצבא ישראל [ביאור שטיינזלץ].
כך או כך, התוצאה הייתה שאנשי העי מצאו את עצמם בַּתָּוֶךְ, כלומר באמצע [מצודת ציון]. מצב זה ממחיש את חכמתו הצבאית של יהושע, שדאג להקיף את האויב מכל עבריו: מחנה יהושע הראשי חסם את דרכם מצפון וממערב, כוח המארב הגיע מולם מדרום, ואילו הצד המזרחי היה חסום למנוסה שכן הוא הוביל לכיוון יריחו שכבר נכבשה ונשלטה על ידי ישראל [מלבי"ם].
ההתקפה המשולבת הסתיימה בהשמדה מוחלטת של האויב, עד שלא נותר ממנו שָׂרִיד וּפָלִיט, מילים נרדפות המציינות שארית וניצולים [מצודת ציון]. באשר למילה לּוֹ בביטוי "עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ", מתעוררת תמיהה דקדוקית, שכן הפסוק מתייחס לאויב בלשון רבים ("וַיַּכּוּ אוֹתָם"). בעוד שישנם כתבי יד ותרגומים שבהם מופיעה המילה ברבים ("להם"), המסורות המדויקות והקדומות ביותר שומרות על הגרסה "לו" בלשון יחיד, ללא הערת תיקון של קרי וכתיב, עובדה שאתגרה את המפרשים למצוא הסבר לשימוש בלשון יחיד בהקשר זה [מנחת שי].