כחלק מתכסיס צבאי מחושב שנועד לפתות את האויב לצאת מעירו המבוצרת, צבא ישראל מביים נסיגה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וַיִּנָּגְעוּ משמעותה שהלוחמים העמידו פנים והראו את עצמם כאילו הם מוכים, נחלשים וניגפים במלחמה מפני אנשי העי. מנגד, יש הסבורים כי נסיגה מול פני האויב אינה יכולה להתרחש ללא פגיעות כלל. לכן, לדעתם, הלוחמים אכן ספגו מכות ממשיות במהלך הבריחה, שכן אילו היה מדובר בהעמדת פנים בלבד, הפועל היה צריך להיכתב בבניין התפעל כדי להורות על פעולה בדויה [רד"ק]. עם זאת, יש החולקים על קביעה דקדוקית זו ומסבירים כי הצורה בה נכתבה המילה יכולה בהחלט להורות על פעולה מדומה, בדומה לאדם המעמיד פני עשיר או רש [מלבי"ם].
מטרתה של העמדת פנים זו, שבוצעה על ידי יהושע וכלל צבא ישראל בהוראת ה', הייתה ליצור רושם מוטעה אצל האויב. כאשר אנשי העי ראו את המחנה הישראלי העצום נשבר ונס מפניהם, הם נזעקו והתקבצו כולם כדי לרדוף אחריהם. כך למעשה הם ניתקו את עצמם מהעיר והותירו אותה ריקה לחלוטין מאדם [אברבנאל].
כיוון המנוסה של בני ישראל היה מזרחה [ביאור שטיינזלץ], אל עבר המדבר. יש המזהים אזור זה עם מדבר בית און, הנמצא צפונית לעי, כך שמחנה ישראל נסוג לאחוריו בקו ישר [מלבי"ם]. באשר למשמעות המילה הַמִּדְבָּר, הוסבר כי אין הכוונה בהכרח לישימון שומם, אלא לאזור פתוח המיועד לרעיית צאן ובהמות, שיכול להימצא גם בסמוך לעיר מיושבת [רד"ק].