מעמד כריתת הברית וחידושה בארץ ישראל נערך בקפדנות ובדיוק כפי שציווה משה בתורה. בטקס פומבי ומרשים, העם כולו מסודר במבנה גיאוגרפי ואנושי מדויק סביב ארון הברית, במטרה לשמוע את הברכות והקללות ולקבל עליו את מחויבויות הברית.
המעמד מקיף את העם כולו, כולל כַּגֵּר וכן כָּאֶזְרָח – כלומר, יהודי גמור מלידה [מצודת ציון]. במרכז ניצב ארון הברית, מוקף בכוהנים, שמוקפים בתורם בלוויים. משני עברי הארון ניצבים שבטי ישראל, חציים אֶל מוּל – כלומר כנגד או לעומת [מצודת ציון] – הר גריזים, וחציים לעומת הר עיבל. הפרשנים מסכימים כי העם לא עמד על פסגות ההרים, אלא בשיפוע ההר ובתחתיתו [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
באשר למיקומם של ההרים, מביא [רד"ק] מחלוקת חכמים: דעה אחת גורסת כי מדובר בהר גריזים והר עיבל המוכרים שבאזור שכם, ואילו דעה שנייה טוענת שהמעמד התקיים סמוך לירדן ולגלגל, שם הקימו שתי גבעות מלאכותיות וקראו להן על שם ההרים.
העם חולק לשני חצאים של שישה שבטים. מתעוררת השאלה כיצד הלוויים עמדו למטה סביב הארון, בעוד ששבט לוי נמנה עם ששת השבטים שעמדו על הר גריזים. הפתרון המקובל הוא שרק זקני השבט והראויים לשירות בקודש עמדו למטה עם הארון, בעוד שאר בני השבט, הכוללים נשים, טף וזקנים, עמדו על ההר [רד"ק, אברבנאל].
על אף החלוקה של שישה שבטים מול שישה, המילה וְהַחֶצְיוֹ נכתבה עם ה"א הידיעה. [רד"ק] מסביר שהדבר בא ללמד על פער מספרי: החצי שעמד על הר עיבל היה קטן יותר בכמות האנשים מהחצי שעל הר גריזים, משום ששבט יוסף, שהיה רב אוכלוסין במיוחד, עמד על הר גריזים. לעומתו, [מלבי"ם] מפרש שה"א הידיעה מצביעה על החצי הידוע והמסוים שכבר הוגדר בתורה מראש לאמירת הקללות.
הפסוק מדגיש את מטרת ההתכנסות: לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. רוב הפרשנים מסבירים שהלוויים שעמדו למטה הם אלו שהקריאו את הדברים. למרות שבתורה נכתבו במפורש רק הקללות, בפועל הקדימו הלוויים ברכה לקללה. הם הפנו את פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", וכל העם ענה אמן. לאחר מכן הפכו את פניהם כלפי הר עיבל ואמרו את הקללה המקבילה: "ארור האיש אשר יעשה פסל", וכן הלאה על כל הסעיפים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
גישה שונה מציג [מלבי"ם], הטוען כי הלוויים למטה הקריאו רק את הקללות, ואילו ששת השבטים שעל הר גריזים הקריאו את הברכות וששת השבטים שעל הר עיבל הקריאו את הקללות. לפיכך, המילים "לברך את העם ישראל בראשונה" מתייחסות לעם ישראל עצמו, כלומר השבטים הם אלו שהקדימו ופתחו בברכות, בניגוד ללוויים שפתחו בקללות.
לבסוף, [אברבנאל] מוסיף נדבך נוסף ומבאר שמעבר לברכות ולקללות הספציפיות שקראו הלוויים, יהושע הגדיל לעשות וקרא בעצמו באותו מעמד פומבי גם את פרשיות הברכה והקללה הארוכות מספר דברים, כדי לחזק ולקיים את הברית במלואה.