הוצאה פומבית להורג של מנהיג אויב מובס משמשת כלי פסיכולוגי רב עוצמה בשעת מלחמה, המעביר מסר של ניצחון מוחלט לצד הקפדה על גבולות מוסריים ביחס לטיפול במתים. לכידת מלך חי במהלך קרב היא אירוע נדיר למדי, שכן לרוב המלכים בורחים או נהרגים בשדה הקרב. לכן, כאשר נתפס מלך העי, ניצל יהושע את ההזדמנות ותלה אותו על עץ כדי שייראה למרחוק. לפעולה זו הייתה מטרה כפולה: לשמח את בני ישראל שרואים את אויבם תלוי, ולשבור את רוחם של הלוחמים האויבים, הרואים כיצד מלכם הרם נתלה כאחד מפשוטי העם [אברבנאל].
לקראת ערב, וכבוא השמש, כלומר כששקעה השמש [ביאור שטיינזלץ], הורדה גופת המלך מן העץ. הכתוב משתמש במילה נבלתו, משום שגם גוף של אדם מת נקרא נבלה [מצודת ציון]. הורדת הגופה נעשתה קודם הלילה כדי לקיים את ציווי התורה שלא להלין גופה על העץ. הפרשנים מסבירים כי ציווי זה חל על כל אדם הנתלה בארץ ישראל [רד"ק]. אף על פי שניתן היה לחשוב שאיסור זה תקף רק לגבי הרוגים מבני ישראל, יהושע הקפיד עליו גם כאן כדי שלא לטמא את הארץ [אברבנאל].
מעבר לציווי ההלכתי, ישנה גם סיבה טבעית והיגיינית להורדת הגופה: למנוע את עיפוש האוויר [רלב"ג]. גוף האדם, שבעודו בחיים הוא המרומם והנכבד מכל בעלי החיים, מאבד את מעלתו עם המוות ומרקיב ומבאיש במהירות רבה יותר מנבלות של חיות, ולכן יש לקוברו מיד [אברבנאל].
לאחר הורדת הגופה, היא הושלכה אל פתח שער העיר והוקם עליה גל אבנים גדול. גל זה נועד לשמש כציון בולט המעיד כי שם קבור מלך העיר [אברבנאל]. המטרה המרכזית בהקמת מצבה זו הייתה לפרסם את המאורע ברבים, כדי ששאר מלכי הארץ עובדי האלילים יראו, יפחדו ויירתעו מלהילחם בעם ישראל [רלב"ג, אברבנאל].