מניינו של שבט לוי שונה במהותו ממפקד שאר שבטי ישראל. בעוד ששאר השבטים נספרו כצבא יוצאי מלחמה מגיל עשרים, שבט לוי נספר כלגיון רוחני של המלך, המונה בתוכו גם את התינוקות הרכים.
הציווי פקד מבטא ספירה כללית שנועדה לדעת את הסכום הכולל של השבט, ולא מפקד צבאי פרטני של שמות [העמק דבר, מלבי"ם]. בניגוד לשאר ישראל, הלוויים נספרו ללא שימוש במחצית השקל, שכן בהיותם משרתי ה׳ וקרובים אליו הם אינם חוששים ממגפה או משליטתה של עין הרע [העמק דבר, שפתי כהן]. הספירה נעשתה מלמעלה למטה, לבית אבותם למשפחותם, משום שייחוסם של הלוויים ומעמדם נקבעים בראש ובראשונה על פי בית אביהם [העמק דבר, מלבי"ם].
כיצד התבצעה ספירת התינוקות? הפרשנים מציינים כי משה לא נדרש להיכנס לכל אוהל ואוהל כדי לבדוק את מספר היונקים, אלא הקב"ה סייע לו באמצעות בת קול שיצאה מהאוהלים והכריזה על מספר התינוקות שבתוכם. דבר זה מעיד על חיבתו הגדולה של ה׳ לשבט לוי, שאהוב לפניו גם כתינוק קטן וחסר אונים [שפתי כהן, מלבי"ם].
הכתוב מצווה למנות כל זכר מבן חדש ומעלה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מציגה שתי סיבות עיקריות לגיל זה:
הסיבה הראשונה היא ביולוגית והלכתית – רק לאחר שלושים ימים התינוק יוצא מכלל ספק "נפל" (ולד שאינו בר קיימא), ובריאותו נחשבת יציבה מספיק כדי שיימנה וייקרא באופן רשמי "שומר משמרת הקודש".
הסיבה השנייה היא מעשית – מטרת המפקד הייתה לקחת את הלוויים כמחליפים לבכורות ישראל, ומכיוון שחובת פדיון הבכור חלה מגיל חודש, כך גם מניינם של הלוויים הבאים תחתיהם הותאם לגיל זה בדיוק.
למרות קביעת הגיל לפדיון, קיימת מסורת ולפיה שבט לוי מיוחד בכך שהוא "למוד להיות נמנה מן הבטן", כפי שיוכבד (אמו של משה) נמנתה בין שבעים הנפשות שירדו למצרים עוד בטרם לידתה [רש"י, שפתי כהן]. אם כן, מדוע המתינו כאן חודש ימים? הפרשנים מסבירים כי אצל יוכבד התורה נכתבה בדיעבד, כאשר כבר היה ברור שיצאה מכלל ספק נפל והשלימה את חודשי הריונה, ואילו כאן, במפקד המוני, קבעה התורה כלל אחיד לכלל השבט להמתין חודש ימים כדי לוודא בוודאות את חיותם של התינוקות [שפתי חכמים, גור אריה, ברטנורא, משכיל לדוד].
מבחינה רעיונית, מניית הלוויים מגיל כה צעיר מדגישה כי ייעודם כשומרי התורה, כמלמדיה וכמשוררים במקדש, דורש חינוך והכנה מיומו הראשון של התינוק, ולא רק בהגיעו לגיל העבודה הפיזית [רש"ר הירש, חומש קה"ת]. חיים אלו, המוקדשים לרוחניות וללימוד תורה יומם ולילה, באו על חשבון עיסוק בענייני העולם הזה ואף החלישו את כוחם הפיזי. זו הסיבה שלמרות שנספרו מגיל חודש, מספרם הכולל נותר קטן יחסית לשאר השבטים. עם זאת, איכותם הרוחנית העצומה הופכת תינוק לוי בן חודש לשקול בערכו לישראלי יוצא צבא בן עשרים [צרור המור].
המילה תפקדם החותמת את הפסוק, מהווה מעין הבטחה אלוהית למשה שיצליח לדעת את מספרם הכולל בקלות [מלבי"ם], או רמז לכך שעתיד להיות להם מפקד נוסף בהגיעם לגיל שלושים, אז ייכנסו בפועל לעבודתם המעשית במשכן [שפתי כהן].