משפחת בני גרשון הופקדה על הטיפול והמשא של חלקי הטקסטיל, העורות והחבלים של מתחם המקדש הנודד, ועל כל הנדרש להקמתו ופירוקו. תפקידם כלל בין היתר את נשיאת קלעי החצר והמסך שהקיפו את המבנה המרכזי.
התיאור אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ אינו מצביע על מיקום פיזי מעל המבנים, אלא משמעותו ליד ובסמוך אליהם [חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מרחבית, המשכן היה ממוקם בפנים, ואילו המזבח עמד מחוצה לו [אבן עזרא, חזקוני]. קלעי החצר הקיפו את המשכן משלושה כיוונים, ובצד המזרחי עיקר תפקידם היה להקיף את המזבח [מלבי"ם]. המילה סָבִיב באה להדגיש כי ההקפה הייתה שלמה ורציפה, ללא כל חלל חסר או פרצה ללא מסך [אבן עזרא]. מעבר לתיאור הגיאוגרפי, סמיכות המילים משכן ומזבח בפסוק מלמדת גם על היקש מידות ביניהם: כשם שגובה קרשי המשכן היה עשר אמות, כך גם גובהו של המזבח עמד על עשר אמות [תורה תמימה].
באשר למונח וְאֵת מֵיתָרָיו, קיימת מחלוקת בין הפרשנים לאילו חבלים בדיוק מתכוון הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה למיתרים שקשרו ומתחו את יריעות המשכן והאוהל לקרקע, ולא למיתרים של החצר. הסיבה להבחנה זו היא שמיתרי עמודי החצר היו באחריות נשיאתם של בני משפחת מררי, ולא של בני גרשון. השימוש בלשון זכר במילה "מיתריו" מחזק את ההבנה שהפסוק חוזר ומתייחס למשכן ולאוהל. עם זאת, יש המרחיבים ומסבירים שבאחריות בני גרשון היו גם המיתרים שהחזיקו את מסך החצר ואת קלעי החצר עצמם, להבדיל ממיתרי העמודים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, ברכת אשר]. מנגד לגישה המרכזית, ישנה דעה הסוברת כי הפסוק מתייחס במפורש למיתרי החצר, אשר שימשו לשתי מטרות שונות: בעת חנייה הם נדרשו כדי לקשור את הקלעים לעמודים וליתדות, ובעת מסע הם שימשו לקיפול ולקשירת היריעות יחד [העמק דבר].
הפסוק נחתם במילים לְכֹל עֲבֹדָתוֹ, המציינות כי תפקיד בני גרשון הקיף את כל הפעולות, האביזרים והעבודות הנדרשים להקמתו ולפירוקו של המשכן, בכל הנוגע למערכת היריעות והחבלים [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].