במדבר, פרק ג׳, פסוק ח׳

הפסוק מגדיר את תפקידם של הלוויים ביחס למשכן ולכליו, ומבסס את הקשר שבין עבודתם לבין העם כולו.

תחילה, הפסוק מצווה על הלוויים: וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד. כלים אלו כוללים את כלי השיר וכלי השרת [מלבי"ם], וכן את הארון, המנורה, השולחן והמזבחות, אשר הופכים את המשכן למרכז הרוחני המאחד את הקהילה כולה [רש"ר הירש]. שמירה זו משמעותה הקפדה על כך שהכלים יישארו שלמים לחלוטין וללא כל פגם, שכן רק בהיותם שלמים יש בהם את הכוח לקדש. הלוויים נדרשים לשמור על הכלים בשל מעלתם הגבוהה ויוקרתם [העמק דבר].

בהמשך, הפסוק מטיל על הלוויים לשמור וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הביטוי היא שליחות וייצוג. במקור, החובה להכין את צורכי המשכן ולעבוד את עבודתו – כדוגמת נשיאת המשכן והשירה בו – הייתה מוטלת על כלל עם ישראל, ולא רק על בית הדין [ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם]. הלוויים למעשה באים במקומם של הישראלים ופועלים כשליחיהם. מכיוון שהכלים והעבודה הם פיקדון השייך לכל אדם מישראל ולכל אחד יש בהם חלק [רש"ר הירש], הלוויים מבצעים את העבודה עבור העם כולו. כתוצאה ישירה מכך, הלוויים מקבלים מהעם את המעשרות כשכר חלופי על כך שנטלו על עצמם את העבודה שהייתה אמורה להתבצע על ידי כלל הישראלים [רש"י, מזרחי].

מנגד, קיימת גישה שונה המפרשת את שמירת משמרת העם לא כעבודה בעבור הישראלים, אלא כשמירה פיזית מפניהם. לפי פירוש זה, תפקידם של הלוויים הוא לשמש כשומרים המקיפים את המשכן, כדי למנוע מכל אדם מישראל לגשת אליו או לגעת בו בטעות [אבן עזרא].