סידור מחנות הלויים סביב המשכן לא היה טכני בלבד, אלא נשא משמעות מעמדית והרת גורל. הכתוב קובע כי משפחת קהת תקים את מחנה על ירך, כלומר בצדו של המשכן, לכיוון תימנה – דרומה [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה בכיוון דרום מוסברת בכך שהדרום נחשב לצד ימין, והוא המיקום המכובד ביותר לאחר המזרח. מכיוון שבני קהת היו הנכבדים והחשובים ביותר מבין בני לוי, הם זכו למיקום היוקרתי הזה, בעוד שאר המשפחות מוקמו במערב ובצפון בהתאם לדרגתן [אבן עזרא].
אולם, למיקום גיאוגרפי ומכובד זה היו השלכות היסטוריות טרגיות. חניית בני קהת בדרום הפכה אותם לשכנים של שבט ראובן, שחנה אף הוא באותו כיוון. סמיכות זו היא המקור לאמרה הידועה "אוי לרשע ואוי לשכנו". בעקבות הקרבה הפיזית והחברתית, נמשכו דתן ואבירם, יחד עם מאתיים וחמישים איש שרובם היו משבט ראובן, אחר מחלוקתו ההרסנית של קורח, שהיה ממשפחת קהת [אבן עזרא, רש"י, מזרחי].
אמנם, יש התוהים על הקביעה שקורח הוא שהשחית את שכניו, שהרי דתן ואבירם היו ידועים כרשעים ותיקים עוד הרבה קודם לכן, ואין צורך לתלות את רשעותם בקורח. גישה אחת מסבירה שחז"ל תלו את מקור הרשעות בקורח מתוך מגמה לצמצם ככל האפשר את מספר עושי הרע בישראל, ולכן העדיפו לרכז את האשמה במקור מושחת אחד. מנגד, יש הסבורים כי ההפך הוא הנכון, ודתן ואבירם היו למעשה מחוללי המחלוקת העיקריים, ולא רק נגררו אחריה [ברכת אשר על התורה].
רוב הפרשנים מסכימים כי הטרגדיה העתידית של מחלוקת קורח ועדתו רמוזה בשינויים תחביריים עדינים בפסוק. בניגוד לתיאור החניה של שאר משפחות הלויים, שבהם הפועל יחנו צמוד לכיוון החניה (כגון "יחנו ימה" או "יחנו צפונה"), בפסוקנו ישנו נתק והפסק בטעמי המקרא בין הפועל יחנו לבין המילה תימנה [שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד, הכתב והקבלה].
ניתוק זה בא ללמד שהמילה תימנה אינה רק ציווי גיאוגרפי היכן לחנות, אלא רמז לתוצאה הקשה של ישיבתם בדרום, שהובילה לחיבור עם שבט ראובן [שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד]. בנוסף, מאחר שבני קהת עתידים היו לבזות את המשכן במחלוקת הכהונה, הכתוב הפריד בכוונה את הפועל יחנו ממקום המשכן, כדי להורות שמעשיהם הפכו אותם לבלתי ראויים להיות שכניו הקרובים. מאותה סיבה גם הושמטה ממשפחת קהת המילה "פקודיהם", המופיעה אצל שאר משפחות הלויים, שכן עצם המניין מבטא חשיבות וחביבות לפני ה', שאותן איבדו בעקבות המחלוקת [הכתב והקבלה].