סידור מחנות הלויים סביב אוהל מועד משקף היררכיה מעמדית מדויקת, כאשר מיקומה של כל משפחה מעיד על תפקידה ועל חשיבותה. המילה אַחֲרֵי מובנת כפשוטה – מאחורי המשכן [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והמילה יָמָּה מציינת את הצד המערבי [ביאור שטיינזלץ]. כינוי זה למערב נובע מכך שהים הגדול נמצא ממערב לארץ ישראל [אבן עזרא]. המילה יַחֲנוּ מהווה ציווי ישיר מאת ה', שנאמר מיד לאחר סיום מניין משפחת גרשון [העמק דבר].
מיקומם של בני גרשון במערב מעורר שאלה לגבי סדר תיאור המחנות. בניגוד לסידור דגלי השבטים שהחל במזרח, תיאור משמרות הלויים פותח ברוח המערבית. הסיבה לכך היא שהצד המזרחי לא ניתן ללויים כלל, אלא יוחד למשמרת הכוהנים – משה, אהרון ובניו. משום כך, הכתוב פותח במערב, הניצב מול המזרח [רמב"ן, הטור הארוך].
חלוקת הרוחות בין משפחות הלויים מבוססת על דרגות של כבוד. הדרום נחשב לרוח המכובדת ביותר לאחר המזרח, ולכן שם חנו בני קהת, המשפחה הנכבדה ביותר שנשאה את ארון הברית. המערב נחשב לרוח המכובדת הבאה בתור, והוא ניתן לבני גרשון בזכות היותו של גרשון הבכור, ולהם נמסר לשאת את יריעות המשכן והאוהל. הרוח הצפונית נחשבת לפחותה ביותר, והיא ניתנה לבני מררי שנשאו את קרשי המשכן ואדניו [רמב"ן, הטור הארוך].
הבדלי המעמדות באים לידי ביטוי גם בתחביר הפסוק עצמו. הכתוב מקדים את המילה הַמִּשְׁכָּן לפועל יַחֲנוּ, בניגוד לניסוח אצל בני קהת. שינוי זה רומז למרחק המחנה מהאוהל: בני קהת, שנשאו את כלי הקודש על כתפיהם, חנו קרוב מאוד למשכן, ואילו בני גרשון, שהשתמשו בעגלות לצורך המשא, חנו במרחק גדול יותר [הטור הארוך].
בנוסף, אצל בני גרשון הכתוב מציין קודם את מקום החנייה ורק לאחר מכן את שם נשיא המשפחה, כדי להדגיש את חשיבות מקומם – במערב, יחד עם דגל ראובן הבכור. זאת בניגוד לבני מררי, שאצלם שם הנשיא קודם למקום החנייה, שכן הם חנו בצפון עם דגל דן, שהיה מבני השפחות [הטור הארוך].