הצד המזרחי של המשכן, מקום פתח הכניסה ושער עלות השמש, נבחר להיות מקום חנייתה של ההנהגה הרוחנית של העם. הצבתם של מנהיגים אלו בחזית נועדה ליצור מעטפת של כבוד והגנה סביב מוקד הקדושה.
מיקומם של משה, אהרן ובניו מוגדר במילים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה וכן לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה. הכוונה היא שהם חנו סמוך מאוד לפתח הכניסה במזרח [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הכפילות בתיאור המיקום נועדה ללמד שחנייתם הייתה שונה משל שאר הלויים: בעוד שהלויים ישבו רק מחוץ למשכן, משה ואהרן ישבו לעיתים בחוץ ולעיתים בתוך החצר עצמה [העמק דבר]. משה, אף שאינו כוהן, זכה לחנות בצד אחיו בשל מעמדו המיוחד [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, טעמי המקרא מציבים פסיק מפריד בין שמו של משה לשמו של אהרן, דבר המלמד כי משה חנה במתחם נפרד משל אהרן ובניו [קיצור בעל הטורים, מנחת שי].
התורה משתמשת במילה וְהַחֹנִים במקום לצוות עליהם ישירות לחנות, כדי להדגיש את חשיבותם ואת ההשפעה העצומה שהייתה להם על סביבתם [גור אריה, שפתי חכמים]. רוב הפרשנים מצביעים על כך שסמיכות זו יצרה את הכלל הידוע "טוב לצדיק טוב לשכנו". השבטים שחנו בסמוך אליהם במזרח, מחנה יהודה שכלל גם את יששכר וזבולון, הושפעו מקרבתם למשה שעסק בתורה, ובעקבות כך צמחו מתוכם גדולי תורה, ראשי סנהדרין וסופרים [רש"י, משכיל לדוד].
תפקידם המרכזי של החונים שם מוגדר במילים שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ. הפרשנים מסכימים כי שמירה זו איננה נובעת מפחד מפני גנבים, אלא היא שמירה של כבוד וגדולה, בדומה לשומרים הניצבים בארמונו של מלך, ולכן היא התקיימה גם ביום וגם בלילה [תורה תמימה]. ישנה הבחנה דקה בין תפקיד הלויים לתפקיד משה ואהרן: בעוד שהלויים שמרו על "משמרת הקודש", כלומר שמירה על חפצי הקודש שהייתה עצם מהותם וייעודם מלידה, משה ואהרן שמרו על ה"מקדש" כולו כפעולה ותפקיד מעשי [רש"ר הירש]. בנוסף, הופעת השורש ש.מ.ר שלוש פעמים בפסוק מרמזת על כך שהכוהנים שמרו בבית המקדש בשלושה מקומות שונים [תורה תמימה].
מטרת השמירה מובהרת במילים לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אין זו רק שמירה על המבנה, אלא שמירה על העם עצמו. תכליתה להרחיק את מי שאינו מורשה, ובכך להגן על בני ישראל פן יתקרבו למקום השכינה וימותו, דבר שעלול לעורר קצף וזעם אלוקי [שד"ל, העמק דבר]. הצד המזרחי, בהיותו פתח הכניסה, דרש את השמירה המוקפדת ביותר, ולכן הופקדו עליו משה ואהרן [העמק דבר].
הפסוק נחתם באזהרה וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, המכוונת לכל מי שמתקרב פנימה אל מעבר לגבולות המותרים לו [אבן עזרא, העמק דבר]. המושג "זר" אינו מתייחס רק למי שאינו כוהן, אלא גם לאדם המבצע עבודה שאינה שייכת לו. כך למשל, לוי שתפקידו לשורר וניגש לעשות עבודה של שוער השערים, נחשב ל"זר" באותה עבודה, וענוש מיתה בידי שמים [תורה תמימה].