מפקד הבכורים הזכרים בישראל, מגיל חודש ומעלה, מסתכם במספר מדויק ומפתיע של 22,273. נתון זה מעורר שאלות מרתקות הן לגבי רמת הדיוק המתמטית של הכתוב והן באשר למצבם הדמוגרפי של בני ישראל ביציאת מצרים.
המספר שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם בולט בחריגותו בספר במדבר, שכן בניגוד לנטייתה העקרונית של התורה לעגל מספרים במפקדים, כאן מופיע מניין מדוקדק עד לרמת היחידות. הדיוק נדרש בשל צורך מעשי: היה הכרח לחשב במדויק את מספר הבכורים העודפים על מספר הלויים, כדי לפדות כל אחד מהם בחמישה שקלים. אף שמספרים שאינם מעוגלים נדירים בתורה, ניתן למצוא מניין מדוקדק הדומה לו בספר דברי הימים, במפקד גיבורי החיל של שבט בנימין [ברכת אשר על התורה].
מעבר לדיוק המספרי, סך הבכורים מעיד על תופעה דמוגרפית ייחודית. מתוך אוכלוסייה של כ־600,000 גברים מבן עשרים ומעלה, שעם צירוף הטף מנתה כפליים מכך, נמצא כי היה רק בכור אחד לכל שישים זכרים. הסיבה המרכזית למיעוט זה נעוצה בתנאי החיים הקשים במצרים; נשים רבות הפילו את עובריהן בעקבות השעבוד והמצוקה, וכתוצאה מכך התמעט מספר הבכורים. הסבר נוסף קושר את מיעוט הבכורים למיעוטם היחסי של בני שבט לוי. הבכורים, אשר שימשו ככוהנים, לא היו משועבדים למצרים ממש כמו הלויים. בשל כך, רבים מהם לא רצו לעזוב את מצרים, התבוללו או מתו במהלך שלושת ימי מכת חושך, ורק מעטים מהם יצאו לבסוף ממצרים [קונטרס חיבה יתירה].
מבחינת מסורת הכתיב והקריאה, המילה שֵׁמֹת נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, כפי שמופיע בכתבי היד המדויקים, והצירוף וַיְהִי כׇל נקרא ברפיון [מנחת שי].