סדרי העבודה במשכן מושתתים על חלוקת תפקידים מדויקת, שבה לכל אדם יש ייעוד מוגדר שאין לחרוג ממנו. חלוקה זו אינה רק טכנית, אלא מבטאת עיקרון רוחני עמוק: לכל אדם יש נתיב ייחודי משלו אל הקדושה, וניסיון לאמץ תפקיד של אדם אחר שולל ממנו את זהותו האמיתית. מה שמהווה מקור קדושה וחיים עבור האחד, עלול להביא למוות רוחני ופיזי עבור האחר [חומש קה"ת].
לגבי המילה תפקד, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, שפתי כהן] היא שאין מדובר כאן בלשון ספירה ומניין, אלא בלשון מינוי, שררה והטלת אחריות מוגדרת על כל כהן לתפקידו. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה כפשוטה, כהוראה לספור את הכהנים [ביאור שטיינזלץ].
את הציווי ושמרו את כהנתם מסבירים הפרשנים בכמה אופנים המשלימים זה את זה. הגישה הראשונה מתמקדת בעשייה הפעילה: על הכהנים לבצע בעצמם את עבודות המזבח הפנימיות והייחודיות להם בלבד, כגון קבלת דם הקורבנות וזריקתו [רש"י]. התורה מזהירה על כך כדי שהכהנים לא יתפתו להעביר את עבודת הקורבנות לידי הלוויים המשרתים אותם [שד"ל]. למעשה, הלוויים מסייעים לכהנים בעבודות ההכנה החיצוניות שאינן דורשות כהן דווקא, כמו שחיטה, וכך מאפשרים לכהנים להתפנות ולשמור על עבודתם הייחודית [מלבי"ם, משכיל לדוד]. גישה שנייה מפרשת את לשון השמירה כאזהרה מפני איסורים: על הכהנים להיזהר שלא לפסול את עצמם מעבודה, למשל על ידי היטמאות או נישואים לפסולות חיתון [אבן עזרא, חזקוני, שפתי כהן, ברכת אשר על התורה]. גישה שלישית רואה בכך שמירה פיזית על המזבח ועל אזור פנים הפרוכת מפני כניסת זרים [ספורנו].
האזהרה החמורה בסוף, והזר הקרב, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". הפרשנים מסכימים כי הזרות אינה מתייחסת רק לישראלי שאינו משבט לוי, אלא בראש ובראשונה ללוויים עצמם. אף על פי שהלוויים עובדים במשכן, בכל הנוגע לעבודת הכהונה הם נחשבים לזרים לחלוטין ואסור להם לגשת למזבח או לכלי הקודש [ספורנו, אבן עזרא, חזקוני, פענח רזא]. יש המרחיבים עיקרון זה וקובעים כי הזרות היא הדדית: כל אדם נחשב "זר" ביחס לעבודתו של חברו. כשם שללוי אסור לבצע עבודת כהן, כך גם לכהן, או ללוי מתפקיד אחד, אסור לבצע עבודה של לוי מתפקיד אחר, וכל חריגה כזו גוררת עונש מיתה [שפתי כהן].
חלוקה קפדנית זו משקפת את ההבדל המהותי בין ייעודי השבטים: בעוד שהלוויים מופקדים על השמירה, התחזוקה וההגנה הפיזית של המשכן, הכהנים מופקדים על התוכן הרוחני והפנימי של עבודת הקודש ועל הכוונת העם [רש"ר הירש]. מערכת יחסים זו שבין הכהנים ללוויים משולה לקשר שבין בעל לאישה, ומטרתה למזג בין מידת הגבורה למידת החסד בעבודת ה' [שפתי כהן].