הכתוב מציג לכאורה כפילות, שכן בניו של גרשון, לבני ושמעי, כבר הוזכרו מוקדם יותר בפרק. הפרשנים מסכימים כי מטרת הפסוק אינה ללמד שוב מי היו משפחותיו של גרשון, אלא לשמש פתיח למניין ולמפקד הלוויים המפורט בפסוקים הבאים. מכיוון שהתיאור המקראי התארך, התורה חוזרת ומזכירה את שמות המשפחות רגע לפני ציון מספרן [מזרחי].
מבחינה תחבירית, הצירוף לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי עלול להטעות ולהישמע כאילו גרשון עצמו השתייך למשפחת הלבני. לכן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבין את הפסוק כאומר: לגרשון היו שייכים האנשים הפקודים של משפחות הלבני והשמעי, ומספרם מפורט מיד לאחר מכן. קריאה זו גם מיישבת את המעבר מלשון יחיד בתחילת המשפט ללשון רבים בהמשך העניין, שכן הפסוק תחילה משייך את האנשים לגרשון, ואז עובר לדבר על המשפחות עצמן ועל מספרן [דברי דוד].
ההחלטה למנות את המשפחות יחד תחת השם "גרשון" ולא לספור כל משפחה בנפרד, באה ללמד שהמניין נועד לספור את הענף המרכזי כיחידה אחת. עם זאת, הזכרת המשפחות הפרטיות הייתה הכרחית, שכן רק דרך ההשתייכות למשפחה מוכרת וידועה יכול היה אדם להוכיח את החזקתו כחלק מגרשון ולהימנות עמו [גור אריה].
בסיום הפסוק, ההדגשה אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי באה ללמד שאלו בלבד היו המשפחות שהעמיד גרשון, ולא היו משפחות עליונות או מרכזיות אחרות מלבדו [מלבי"ם].