העברת כספי הפדיון ממשפחות הבכורות לידי הכהנים חותמת את תהליך החלפת הבכורות בלוויים. כדי למנוע ויכוחים בשאלה מי מהבכורות ייפדה על ידי לוי ומי ייאלץ לשלם, ערך משה גורל. הוא הניח בקלפי עשרים ושניים אלף פתקים שעליהם נכתב "בן לוי", יחד עם מאתיים ושבעים ושלושה פתקים שעליהם נכתב "חמישה שקלים". כל בכור שלף פתק, ורק מי שעלה בידו הפתק הדורש תשלום, חויב לשלם את דמי הפדיון [שפתי כהן].
הדגש הכפול על כך שמשה העביר את הכסף עַל־פִּי ה׳ ומיד לאחר מכן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳, נועד לנקות את משה מכל חשד של העדפת קרובים. מכיוון שהכסף הועבר לאחיו ולבני אחיו, עשוי היה לעלות החשד שמשה פעל מתוך רצון להעשיר את משפחתו או שחש נחת רוח אישית מנתינה זו. לכן התורה מדגישה שמשה גבה בדיוק את הסכום הנדרש, ופעל אך ורק מתוך ציות מוחלט לרצון ה׳ וללא כל מניע אישי או משפחתי [אור החיים, שפתי כהן].
באשר לאופן חלוקת הכסף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, הפרשנים מסבירים כי משה ערבב את כל הכסף שנאסף וחילק אותו לשני חצאים: מחצית אחת ניתנה לאהרון, והמחצית השנייה חולקה בין בניו. אופן חלוקה זה נלמד גם הוא מהמילים עַל־פִּי ה׳, המורות על קבלה וציווי מדויק לחלוקה כזו, ולא על חלוקה שווה בין כל הכהנים [העמק דבר, מלבי"ם]. כתוצאה מערבוב הכספים, נוצר מצב שבו חמשת השקלים ששילם בכור אחד התחלקו בפועל בין מספר כהנים שונים [מלבי"ם].