הכתוב מייחד את מעמדם של בני אהרן ומגדיר את ראשיתה של הכהונה בישראל, תוך הדגשת הדרך הייחודית שבה הוקדשו לתפקידם.
ההתמקדות בבני אהרן דווקא נועדה להבחין בינם לבין אישים אחרים. אף על פי שהפרשייה פתחה באזכור תולדות אהרן ומשה, הכתוב מונה רק את בני אהרן, משום שבני משה לא נמשחו לתפקיד ולא הפכו לכוהנים, וכך גם פינחס שטרם נכנס לכהונה בשלב זה [מלבי"ם]. השימוש במילה אֵלֶּה בא למעט ולהדגיש כי רק בני אהרן נמשחו לכהונה, ובכך נפסלו בני ישראל והבכורות שקדמו להם בעבודת הקודש [אור החיים].
התואר הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים מצביע על כך שנמשחו בשמן המשחה המקודש, בדומה לכוהנים גדולים [אבן עזרא]. משיחה זו הייתה אירוע היסטורי חד-פעמי והכרחי. מכיוון שבני אהרן נולדו עוד לפני שאביהם נבחר לכהונה, לא הייתה להם קדושת כהונה מולדת והם נזקקו למשיחה ישירה כדי להיכנס לתפקיד. לדורות, כוהנים רגילים לא נמשחו כלל בחיי הכוהן הגדול [ספורנו].
הביטוי אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם משמעותו מינוי, מסירת תפקיד והענקת סמכות [אם למקרא]. פעולה זו התרחשה בזמן חנוכת המשכן, אז הוסמכו הכוהנים לעבודתם [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי המילה לְכַהֵן רומזת לכהונה גדולה, כלומר, בשעת המשיחה הוענקה להם הכשירות העקרונית לשמש בעתיד ככוהנים גדולים, אף שבאותה עת שימש אהרן לבדו בתפקיד זה [העמק דבר].
מעבר להגדרת התפקיד, ריבוי התארים המפוארים בפסוק טומן בחובו גם מסר מוסרי נוקב לקראת תיאור מותם של נדב ואביהוא. אזכור היותם כוהנים משוחים שמונו באופן אישי לתפקידם, נועד ללמד כי ה׳ מדקדק עם סביביו כחוט השערה. על אף היותם אנשים גדולים ורמי מעלה, ה׳ לא נשא להם פנים והעניש אותם מיד כשחטאו בהקרבת האש הזרה [שפתי כהן].