במעבר מספירת כלל בני ישראל לפקידת שבט לוי, התורה פותחת בהצגת ראשי השבט ומעלה מיד תמיהה בולטת. הכתוב מכריז על תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, אך בפועל מונה מיד לאחר מכן אך ורק את בניו של אהרן.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (כדוגמת [רמב"ן], [רשב"ם] ו[בכור שור]) מסבירה על פי הפשט כי בני אהרן נבדלו משאר השבט בשל משיחתם לכהונה, ולכן זכו למניין נפרד בראשית הדברים. לעומתם, בניו של משה נותרו לוויים רגילים, והם נכללים בהמשך הכתובים תחת "משפחת העמרמי". היעדרותם המפורשת של בני משה מכאן מדגישה את ענוותו העצומה של משה, שלא חיפש שררה, כבוד או תארים עבור יוצאי חלציו [שד"ל]. יתרה מכך, מתוך מסירותו המוחלטת להנהגת הציבור, משה לא התפנה לטפח את בניו הביולוגיים [חתם סופר], וגדולתו העצמית הייתה כה שלמה עד שלא נזקק לאזכור בניו כדי להעיד על שלמותו [צרור המור].
מאחר שבני משה אינם מוזכרים בשמותיהם, הפרשנים מסכימים כי בני אהרן נחשבים לתּוֹלְדֹת... מֹשֶׁה משום שמשה לימד אותם תורה, והכלל הוא שכל המלמד את בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו [רש"י, רבנו בחיי]. אך מול קביעה זו מתעוררת השאלה: הרי משה לימד תורה את כל עם ישראל, ומדוע רק בני אהרן זכו להיקרא על שמו? התשובה לכך היא שמשה השקיע בבני אהרן מעבר לחובתו הבסיסית. הוא לימד אותם תורה שבעל פה לעומק, הקדיש להם זמן מיוחד, ויצר אצלם מהות רוחנית חדשה [גור אריה, העמק דבר, שפתי כהן]. הסבר נוסף לייחוס זה קשור להצלתם ממוות: לאחר חטא העגל, נגזרה כליה על בני אהרן, ומשה בתפילתו העוצמתית הצליח להציל את מחציתם (אלעזר ואיתמר). מאחר שהעניק להם את חייהם מחדש, הם נחשבים כבניו [כלי יקר].
הפסוק ממשיך ומציין את הזמן: בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. ציון זמן זה מפרנס שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. הגישה ההיסטורית מצביעה על כך שבהר סיני, בטרם הוקם המשכן, היו לאהרן ארבעה בנים חיים, ואז הם נבחרו לכהונה. הכתוב מבקש להנציח את הרגע שבו היו כולם בחיים, שכן מאוחר יותר, כשהוקם המשכן במדבר סיני, מתו נדב ואביהוא [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני]. מותם של נדב ואביהוא ממחיש עד כמה הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואינו נושא פנים אפילו לכוהנים משוחים שחטאו [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
מנגד, הגישה החינוכית רואה במילים אלו את תחילת הקשר הרוחני בין משה לבני אהרן. מאותו יום שבו דיבר ה' עם משה בהר סיני, החל משה ללמד את בני אהרן את מה שלמד מפי הגבורה, ובזכות כך הם הפכו לתולדותיו [רש"י, מזרחי]. הכתוב אף מדייק ואומר אֶת מֹשֶׁה (ולא "אל משה") כדי לרמוז על לימוד משותף, דיבור ופלפול בתורה שבעל פה שנעשה בסיוע אלוהי [העמק דבר]. בכך משתלבים יחד פשט הכתובים, ההיסטוריה של הכהונה, והקשר הנצחי שבין רב לתלמידיו.