מניין בני משפחת גרשון אינו רק רישום דמוגרפי, אלא ביטוי לסדר רוחני מדויק המשקף את מהותם ותפקידם הייחודי במחנה. הפסוק פותח במילה פקודיהם, המציינת את מניינם של בני גרשון [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, התוספת במספר מלמדת כי מניין זה לא נעשה על ידי אדם, אלא על ידי השכינה עצמה. משום שהספירה יצאה לפועל בידי ה', לא נשקפה סכנת נגף לעם ולא היה צורך באיסוף מחצית השקל המגן מפני סכנה זו, ולכן ניתן היה לספור בבטחה אפילו את הילדים הרכים מבן חדש ומעלה [מלבי"ם].
הפסוק כופל את המילה פקודיהם, והפרשנים מציעים לכך שתי גישות. גישה אחת מסבירה כי הכפילות נועדה לרמוז על כך שבני גרשון נפקדו למעשה עבור שני תפקידים שונים [העמק דבר]. הגישה השנייה גורסת כי האזכור הראשון מתייחס לאופן הספירה האלוהי, ואילו האזכור השני בא להציג את התוצאה הסופית של המניין, שעמד על שבעת אלפים וחמש מאות [מלבי"ם]. בנוסף, עצם השימוש במילה "פקודיהם" בתחילת הפסוק מייחד את בני גרשון לעומת בני קהת; אצל גרשון נמנתה המשפחה כולה ללא יוצא מן הכלל, בניגוד לקהת שחלק ממשפחתם – משה, אהרן ובניו – נספרו בנפרד [מלבי"ם].
מניין חגיגי זה קשור קשר הדוק למקום חנייתם של בני גרשון בצד מערב. זהו מיקום בעל חשיבות עליונה, ולכן הכתוב מקדים לציין את מקום החניה עוד לפני שם נשיא השבט [מלבי"ם]. תפקידם של בני גרשון היה לשאת את יריעות המשכן, האוהל והמכסים, רכיבים המהווים את עצם "מעונו" של ה'. מכיוון שמהותו של כל בית ומעון מתרכזת בחלקו הפנימי והמוצנע ביותר, וקודש הקודשים שכן בצד מערב, אך טבעי הדבר שנושאי יריעות המשכן יחנו דווקא בצד המערבי, המייצג את פנימיות השכינה [רש"ר הירש].