שבט לוי נבחר לשרת בקודש, אך מעמדו אינו עצמאי לחלוטין. הכתוב ממסד את מעמדם של הלויים ככוח עזר הכפוף להנהגת הכהנים, תוך הדגשת הקשר העמוק שלהם לכלל האומה.
ההוראה וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מגדירה את הלויים כסגנים ועוזרים המוקדשים לעבודת המשכן תחת ניהולם הבלעדי של הכהנים [ביאור שטיינזלץ, ספורנו]. עם זאת, הפרשנים מדגישים כי מסירה זו מוגבלת באופייה: הלויים נמסרים אך ורק לצורך סיוע בעבודת הקודש במקדש, ואין לכהנים רשות להעבידם במלאכות חול או בצרכים אישיים [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, מזרחי, משכיל לדוד]. למעשה, לכהנים אין סמכות שלטונית כללית על הלויים, אלא רק במסגרת התפקיד שהגדיר ה' לעבודת המקדש [רש"ר הירש].
הכפילות במילים נְתוּנִם נְתוּנִם זכתה למגוון הסברים. מבחינה לשונית, המילה הראשונה משמשת כשם תואר (בדומה למילה "נתין") והשנייה כפועל סביל, כלומר הם בסטטוס של נתינים שנמסרו בפועל [שד"ל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה להדגיש מסירה מוחלטת, סופית וללא חזרה [ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר, אם למקרא, רשב"ם]. פרשנים אחרים רואים בכפילות ביטוי לנצחיות המעמד: הלויים וצאצאיהם נתונים לאהרן ולצאצאיו לכל הדורות [אבן עזרא, אבי עזר], ומכיוון שלא ניתן מבחינה משפטית להקנות דבר שטרם בא לעולם, הכתוב מדגיש שכל דור של לויים ניתן מחדש לדור הכהנים שבימיו [מלבי"ם]. פירוש נוסף מציע שהכפילות רומזת לשני מקומות העבודה העתידיים של הלויים: פעם אחת למשכן הזמני במדבר, ופעם שנייה לבית המקדש הקבוע בירושלים [מנחת שי].
סיומו של הפסוק, הקובע כי הלויים נתונים לכהנים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מעורר קושי: והרי ה' הוא זה שבחר ונתן את הלויים, ולא העם. מתוך כך, מתפצלים הפרשנים לשני כיווני חשיבה עיקריים:
הגישה הראשונה מסבירה את המילה "מאת" במשמעות של "מתוך". כלומר, ה' הוא הנותן, והוא זה שהבדיל ולקח את הלויים מתוך שאר העדה כדי למסור אותם לכהנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים].
הגישה השנייה מפרשת את הכתוב כפשוטו, ומציגה מודל כלכלי וייצוגי. מכיוון שרוב בני ישראל טרודים בעבודת האדמה ובמלאכות חול ואינם פנויים לעבוד במקדש, הם מעניקים ללויים את המעשרות כדי לפרנסם. באמצעות תמיכה כלכלית זו, בני ישראל למעשה "שוכרים" את הלויים ונותנים אותם לכהנים כדי שישרתו בקודש במקומם [ספורנו, חזקוני, בכור שור, הדר זקנים, העמק דבר]. הלויים, שהחליפו את הבכורות, משמשים אפוא כשלוחים של האומה כולה, והם המתנה של עם ישראל לכהנים ולעבודת ה' [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].