פדיון הבכורות דרש פתרון עבור אותם בכורות ישראלים שמספרם עלה על מספר הלוויים שיכלו להחליף אותם, ולכן עבורם נקבע פדיון כספי.
הציווי וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מבוסס על עיקרון של הקבלה: כשם שהלוויים עצמם, ששימשו כפדיון לבכורות, נמסרו לכוהנים, כך גם הדין מחייב שכסף הפדיון של הבכורות העודפים יינתן לכוהנים [חזקוני]. מתוך הניסוח המדויק של המילים "ולבניו", נלמדת הלכה לפיה כסף פדיון הבן ניתן אך ורק לזכרי כהונה, ומוציא מכלל זה את בנות הכוהנים [תורה תמימה].
הביטוי פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם מתייחס לאותו כסף המשמש כפדיון עבור הבכורות היתרים שנותרו ללא לוי מחליף [ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר]. ממשמעות המילים עולה גם דרישה הלכתית מהותית לדורות לגבי מעשה הפדיון: נתינת הכסף חייבת להיעשות מתוך כוונה מפורשת לשם פדיון. אם אדם העביר לכוהן את סכום הפדיון מבלי לציין במפורש שזהו ייעודו, הוא אינו יוצא ידי חובת מצוות פדיון הבן [העמק דבר].