במדבר, פרק ל״ב, פסוק י״ז

אנשי גד וראובן מתחייבים להתחמש בזריזות ולנוע כגוש צפוף ומלוכד אל החזית, ומצהירים וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים. כדי להוכיח שאינם משתמטים מן הקרב, הם מתנדבים לצעוד כחלוצים בראשי הגיסות לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שהרי ראוי שמי שקיבל את נחלתו ראשון יהיה גם הראשון להילחם. הם ימשיכו להוביל את המערכה עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם, עד שיכניסו את אחיהם בבטחה אל נחלתם. במקביל, וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר שייבנו מחדש, כדי להגן על המשפחות מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ ועמי האזור. נכונותם להשאיר את משפחותיהם מאחור מעידה על ביטחונם המוחלט בהשגחת ה', והידיעה שהטף מוגן היא שאפשרה להם להיעדר מבתיהם שנים ארוכות עד לסיום כיבוש הארץ וחלוקתה.