כינון חברה מתוקנת המושתתת על צדק ומשפט הוא התנאי ההכרחי להשראת השכינה ולברית בין ה' לישראל. לאחר המעמד הנשגב של מתן תורה, שבו נמסרו עשרת הדיברות, עוברת התורה לפרט את מערכת החוקים האזרחית והחברתית שתסדיר את חיי היום־יום של האומה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי אות החיבור במילה וְאֵלֶּה נועדה ליצור רצף ישיר והמשכיות לפרשיות הקודמות. התוספת באה ללמדנו שכשם שעשרת הדיברות והמצוות הקודמות ניתנו מפי הגבורה בהר סיני, כך גם פרטי הדינים האזרחיים הללו מקורם אלוהי וניתנו בסיני, ואינם פרי המצאה או נימוס אנושי [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, חזקוני]. מעבר לכך, יש הרואים במערכת משפטים זו המשך ישיר לדיבר האחרון, "לא תחמוד"; שכן ללא מערכת חוקים ברורה המגדירה בעלות ורכוש, האדם לא ידע מה שייך לזולתו, יחמוד את שאינו שלו ויבוא לידי גזל [רמב"ן, טור הארוך, ספורנו].
סמיכות פרשיית המשפטים לפסוקים החותמים את הפרשה הקודמת, העוסקים בדיני המזבח, מעוררת עניין רב בקרב הפרשנים, והם מסכימים כי הדבר בא ללמד שאת הסנהדרין ומושב הדיינים יש למקם בסמוך למזבח ולמקדש. סמיכות פיזית זו מצביעה על קשר רעיוני עמוק: כשם שהמזבח נועד להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כך המשפט מטיל שלום בין אדם לחברו. יתרה מזו, הפסולים הפוגעים במזבח חלים גם על מערכת המשפט; כשם שהמזבח נפסל בהנפת ברזל ובכלי משחית, כך חברה חייבת לבער מתוכה את האלימות והכוחניות בטרם תהיה ראויה לבנות מזבח לה'. וכשם שהעלייה למזבח צריכה להיעשות ללא פסיעות גסות המגלות ערווה, כך על הדיין לנהוג בענווה, במתינות ובכובד ראש, ולא לפסוע בגסות רוח על ראשי העם [כלי יקר, רש"ר הירש, תורה תמימה].
המילה הַמִּשְׁפָּטִים מתייחסת לדינים המעשיים, לפסקי הדין ולחוקי הממון שבין אדם לחברו. בשונה מצווים מוסריים כלליים כמו "לא תרצח" או "לא תגנוב" שהשכל האנושי מבין מעצמו, המשפטים הם הענפים והפרטים המורכבים שבהם הדעות עשויות להיות חלוקות, ולכן נדרשת פסיקה אלוהית מדויקת שתחתוך את הדין ותורה לכל אדם מה ראוי לו ומהן זכויותיו [שד"ל, ספורנו]. משפטים אלו הם עמודי התווך המקיימים את העולם, מביאים לו ברכה, וקושרים את ההוויה החומרית התחתונה לעולמות העליונים [העמק דבר, אלשיך, צרור המור].
בבחירת המילים אֲשֶׁר תָּשִׂים טמונה הנחיה פדגוגית ומשפטית עמוקה למשה. ה' אינו מצווה עליו רק "ללמד" את החוקים כדי שהעם ישנן אותם בעל פה, אלא דורש ממנו לפרוס אותם בבהירות, כשלחן ערוך ומוכן לאכילה. על משה להסביר לעם את טעמי ההלכות, סברותיהן ופירושיהן, עד שיהיו מובנים לחלוטין לכל אדם [רש"י, אור החיים, מכילתא, מלבי"ם]. בנוסף, הצגת החוקים בגלוי לפני כולם נועדה להבטיח שכל אדם ידע מראש את הדין ואת זכויותיו בכל משא ומתן, וכך יימנעו סכסוכים עתידיים [אור החיים]. יש המוצאים במילה זו גם רמז לכך שעל הדיין להניח לפני הנידונים את כלי המשפט והענישה, כדי להטיל עליהם מורא ולעודדם לציית לדין [תורה תמימה, פרדס יוסף].
המילה לִפְנֵיהֶם מגדירה את סמכותה הבלעדית של מערכת המשפט התורנית, וממנה לומדים הפרשנים שני איסורים מרכזיים. האיסור הראשון והחמור הוא הבאת סכסוכים אזרחיים בפני ערכאות של גויים. הפרשנים מדגישים כי גם אם ידוע שהשופטים הנוכרים יפסקו באותו מקרה בדיוק כפי שהיה פוסק הדין העברי, הפנייה אליהם אסורה בתכלית. המעדיף את מערכת המשפט הזרה מחלל את שם ה', מבזה את תורת ישראל ומייקר את חוקות העמים ואמונותיהם, שכן המשפט משקף את האלוהות ואת מקור הסמכות של האומה [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, חב"ד]. האיסור השני הנלמד ממילה זו הוא שאין לדון בפני "הדיוטות" – אנשים שאינם בקיאים בדין ואינם דיינים מומחים וסמוכים. עם זאת, ישנו הבדל יסודי בין שני האיסורים: בעוד שהפנייה לערכאות זרות אסורה לחלוטין גם אם שני הצדדים מסכימים לכך, הרי שאם שני בעלי הדין בוחרים מרצונם החופשי לקבל על עצמם פסיקה של הדיוטות מישראל, דינם תקף [רמב"ן, טור הארוך]. כמו כן, המילה מלמדת על שוויון מוחלט בפני החוק, שכן המשפטים מונחים לפני כולם במידה שווה, ודיני הממונות חלים על איש ואישה כאחד [תורה תמימה].