התורה מציגה כאן את חובות היסוד של הבעל כלפי אשתו, ומעגנת את זכויותיה הבסיסיות ביותר של האשה. מעניין לראות כי כדי ללמד את הכלל הגדול הזה, התורה בוחרת להציג דווקא את המקרה של אמה עבריה – נערה ענייה שנמכרה על ידי אביה לשפחות ויועדה לאישות. בחירה זו מדגישה כי ברגע שנערה זו נישאת, מעמדה שווה לחלוטין לזה של אשה בת חורין ממעמד גבוה, וזכויותיה אינן נופלות משלה, שכן האשה "עולה עמו ואינה יורדת עמו" [רש"ר הירש].
כאשר הכתוב פותח במילים אִם־אַחֶרֶת יִקַּח־לוֹ, הוא מתאר מצב שבו האדון או בנו מחליטים לשאת אשה נוספת, ישראלית, על פני האמה שכבר יועדה להם אישית. במקרה כזה, הבעל מוזהר כי חל עליו איסור מוחלט לפגוע בזכויותיה של האשה הראשונה. יתרה מכך, מותר לו לשאת אשה שנייה רק אם יש ביכולתו הכלכלית לספק את צורכי שתיהן במלואם, מבלי שיגרע מן הראוי לראשונה [ספורנו].
התורה מפרטת שלוש חובות מרכזיות שאותן לֹא יִגְרָע:
המילה שְׁאֵרָהּ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כחובה לספק לאשה מזון ומחיה. יש המסבירים כי המילה נגזרת מהמילה "שאר" שפירושה בשר, שכן המזון הוא הניזון ונטמע בגוף ומעמיד את בשר האדם [אבן עזרא, מלבי"ם], או משום שבתקופות קדומות עיקר תזונתם של נוודים התבססה על בשר [קאסוטו]. לעומת זאת, פרשנים אחרים הסוברים כי חובת המזונות אינה מן התורה אלא תקנת חכמים מאוחרת, מפרשים מילה זו מלשון "שאר בשר", כלומר קרבה גופנית ואישות. לפי גישה זו, התורה מזהירה שהבעל לא ינהג באשתו כפילגש היושבת בקרן זווית, אלא יקרב אותה אליו [רמב"ן, טור]. גישה נוספת דורשת את המילה כהוראה להתאים את תנאי האשה למבנה גופה ולגילה [רבי אליעזר בן יעקב].
לגבי כְּסוּתָהּ, הגישה המרכזית היא כמשמעה – חובה לספק לאשה בגדים ומלבושים ראויים [רש"י, רשב"ם], תוך הקפדה על התאמתם לעונות השנה, כגון בגדים חמים לחורף וקלים לקיץ [רבי אליעזר בן יעקב]. דעה נוספת מרחיבה חובה זו גם ל"כסות מיטתה", קרי, אספקת מצעים ומיטה מכובדת [טור].
המילה וְעֹנָתָהּ זכתה גם היא למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחובת קיום יחסי אישות וקביעת זמנים קבועים לקרבה בין הבעל לאשתו. מבחינה לשונית, מילה זו נגזרת מהמילה "עת", תוך השמטת האות נו"ן, והיא מכוונת ל"עת דודים" – הזמן הראוי והקבוע לאהבה [אבן עזרא, שד"ל, אבי עזר]. מנגד, קבוצת פרשנים אחרת גוזרת את המילה מהשורש "מעון", ומפרשת אותה כחובה לספק לאשה קורת גג, מדור ובית דירה [רשב"ם, חזקוני, קאסוטו].
ברובד הפנימי והרוחני, שלוש החובות הפיזיות הללו מקבילות לשלוש רמות של חיבור רוחני בין האדם לה׳ ולתורה: "שארה" (מזון) מסמל את הרובד הנגלה של התורה, שהאדם לומד, מבין ומעכל לתוכו ממש כמו אוכל; "כסותה" (בגדים) מסמל את הרובד הנסתר והמופשט של התורה, שמקיף את האדם אך לא נטמע בו לחלוטין; ו"עונתה" (אישות) רומזת לסודות העמוקים והאינטימיים ביותר של התורה, שדורשים הכנה והזדככות ומביאים את האדם לשיא הדבקות בה׳ [חומש קה"ת].