התורה מציבה גבולות ברורים לכוחו של האדון על עבדו ומגנה על גופו של העבד מפני התעללות. פגיעה פיזית קבועה, ואפילו הקלה ביותר, גובה מהאדון מחיר כבד של אובדן רכושו המלא ושחרור העבד. דין זה חל על עבד כנעני בלבד, שכן עבד עברי נחשב ממילא לאדם חופשי לעניין נזקים [בכור שור].
הפסוק מתמקד בביטוי שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ. הפרשנים מסכימים כי התורה בחרה בנזק זה משום שהוא מצוי ושכיח, שכן שן ועין נוטות להיפגע בקלות מסטירת לחי הניתנת בשעת כעס, גם ללא כוונה לגרום נזק חמור [אבן עזרא, העמק דבר, ביאור יש"ר]. עם זאת, על פי התורה שבעל פה, הדין אינו מוגבל לשן בלבד, אלא חל על עשרים וארבעה ראשי איברים בגוף שאינם חוזרים וצומחים לאחר קטיעתם [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. ציון השן במפורש, שהיא איבר קטן ופחות בחשיבותו מהעין, בא להדגיש שאפילו על הפסד מועט כזה קונסים את האדון בשחרור [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו].
מתעוררת השאלה מדוע התורה פירטה גם את דין העין בפסוק הקודם וגם את דין השן בפסוק זה, ולא הסתפקה בדוגמה אחת. גישה אחת מסבירה כי השילוב של שניהם מגדיר את התנאים לשחרור: אילו נכתבה רק שן, היינו חושבים שאפילו שן חלב שנופלת ועתידה לצמוח מחדש משחררת את העבד. ואילו נכתבה רק עין, היינו מניחים שרק איבר שהאדם נולד עמו משחרר. לכן הוזכרו שניהם, ללמד שהשחרור חל על איבר שאינו צומח מחדש כעין, אך אינו חייב להיות כזה שהאדם נולד עמו, בדומה לשן קבועה שהחליפה שן חלב [תורה תמימה, מלבי"ם]. גישה אחרת מציגה הבדל מהותי באופן הפגיעה: בעוד שבעין העבד יוצא לחירות גם אם רק התעוור ואיבד את מאור עינו ללא עקירת האיבר עצמו, הרי שבשן השחרור מותנה בכך שהשן תיפול ותיעקר ממקומה לחלוטין [אור החיים].
בעקבות הפגיעה, התורה מצווה לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ. המילה לַחָפְשִׁי משמעותה להיות חופשי, כאשר האות יו"ד נוספה למילה כתוספת לשונית [בכור שור]. הפועל יְשַׁלְּחֶנּוּ מלמד שהשחרור דורש מעשה אקטיבי של שילוח, המחייב את האדון לתת לעבד שטר שחרור (ספר כריתות) כדין אישה המתגרשת [חזקוני]. הסיבה המעשית לכך שהפיצוי על הנזק הוא שחרור ולא תשלום כספי, נעוצה בעובדה שכל מה שקונה עבד שייך לאדונו. לכן, אם האדון היה משלם לעבד דמי נזק, הכסף היה חוזר מיד לידיו, והדרך היחידה לפצות את העבד באמת היא להוציאו לחירות [בכור שור]. ברובד עמוק יותר, העבד קונה את חירותו בזכות הייסורים שחווה. מכאן לומדים הפרשנים קל וחומר: אם ייסורים מידי אדם משחררים עבד מעול אדונו, קל וחומר שייסורים הבאים על האדם מידי שמים ממרקים את עוונו ומשחררים אותו מעונש [מלבי"ם, חזקוני].
במקרה שבו האדון פגע במספר איברים יחד, כגון שסימא את עינו וגם הפיל את שנו, הדין הוא שעל האיבר הראשון העבד יוצא לחירות, ועל האיבר השני, מכיוון שכבר הפך לאדם חופשי, האדון חייב לשלם לו פיצוי כספי מלא תַּחַת שִׁנּוֹ [הכתב והקבלה, חזקוני]. מטרתה העליונה של מערכת חוקים זו היא למנוע אכזריות. אף על פי שגוף העבד קנוי לאדון, ה' אינו חפץ שהאדון ישחית את איבריו, והאיום באובדן הרכוש נועד להרתיע את בעלי העבדים מלהכותם מכות נמרצות [ביאור יש"ר, חזקוני, קאסוטו].