אדם הבוחר מרצונו לוותר על חירותו ולהמשיך להשתעבד, עובר טקס משפטי וסמלי המקבע את מעמדו החדש. המעבר ממעמד של עבד זמני לעבד קבוע דורש הליך פומבי המדגיש את כובד הבחירה ואת הפגם המוסרי שבה.
השלב הראשון בתהליך הוא הבאת העבד אֶל הָאֱלֹהִים. משמעות המילה כאן היא השופטים או בית הדין [רשב"ם, שד"ל, קאסוטו, ביאור יש"ר]. הדיינים זכו לכינוי זה משום שהם מקיימים את משפטי ה׳ בארץ [אבן עזרא, הטור הארוך], וכאשר הם דנים משפט אמת, ה׳ משרה את שכינתו לצידם ומסייע בעדם להרשיע או להצדיק [רמב"ן]. הבאת העבד לבית הדין נועדה למספר מטרות: ראשית, כדי שהאדון יימלך בבית הדין שמכר לו את העבד מלכתחילה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. שנית, כדי לתת פומבי משפטי להחלטה, כך שהעבד לא יוכל לטעון בעתיד שהאדון עיכב אותו בכוח ובניגוד לרצונו [שד"ל]. בנוסף, ההופעה בפני השופטים נועדה לאפשר להם להוכיח את העבד ולהעמידו על טעותו, על כך שהוא מוכן לקפח את כבודו ואת ייחוסו בעבור חיי עבדות ואהבתו לאישה כנענית [העמק דבר].
לאחר מכן, ההליך מתבצע אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה. לבחירה במיקום זה ישנם הסברים מעשיים, סמליים והלכתיים. מהבחינה המעשית, בתי התקופה היו בנויים מאבן קשה, ולכן היה צורך להגיש את העבד אל משטח עץ שאפשר לנעוץ בו את המרצע [רשב"ם, בכור שור, קאסוטו]. כמו כן, מאחר שהדיינים ישבו בשערי העיר, הרציעה בדלת השער הפכה את המעשה לגלוי לעין כל, כמעמד של בושה פומבית [אבן עזרא, חזקוני, תורה תמימה].
מבחינה סמלית, הדלת והמזוזה משמשות כעדים אילמים. ה׳ רואה בהן עדות היסטורית ליציאת מצרים, עת נמרח הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואז הוכרז כי בני ישראל הם עבדיו של ה׳ בלבד, ולא עבדים לבני אדם. העבד שבוחר כעת באדון בשר ודם, מתכחש למעשה לגאולה זו, ולכן הוא נרצע בפניהן [רש"י, רבנו בחיי, הירש, צאינה וראינה]. דעה נוספת מציעה שהרציעה בדלת מסמלת את תפקידו החדש והקבוע של העבד כשומר ביתו של אדוניו [בעל הטורים, אבן עזרא הקצר].
מהבחינה ההלכתית, אף שהפסוק מזכיר גם את המזוזה, הרציעה בפועל מתבצעת רק בדלת עצמה. הוספת המזוזה באה ללמד שהדלת חייבת להיות זקופה ועומדת במקומה בבניין, ממש כפי שהמזוזה עומדת [רש"י, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, מלבי"ם].
שיאו של הטקס הוא כאשר וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ. פעולת הרציעה, שמשמעותה חירור וניקוב [ביאור יש"ר, שטיינזלץ], חייבת להיעשות על ידי האדון בעצמו ולא על ידי שליח [רבנו בחיי, תורה תמימה, צפנת פענח]. החירור מתבצע באוזן הימנית [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם], באמצעות כלי מתכת [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על השאלה המהותית: מדוע נבחרה דווקא האוזן מכל איברי הגוף? התשובה המרכזית קושרת זאת למעמד הר סיני. זוהי האוזן ששמעה בסיני את הדיבר "לא תגנוב", ובכל זאת הלך האיש וגנב עד שנמכר לעבד; או, במקרה של אדם שמכר את עצמו, זו האוזן ששמעה את ההכרזה "כי לי בני ישראל עבדים", ובכל זאת בחר האדם לפרוק עול שמיים ולקנות לעצמו אדון בשר ודם. על כן, האוזן ששמעה ולא צייתה היא זו שנושאת בעונש ובאות הקלון [רש"י, מזרחי, גור אריה, חב"ד, חתם סופר]. מעבר לכך, בעולם העתיק רציעת אוזניים הייתה סימן היכר מקובל לעבדות או להקדשת עבדים לעבודה זרה. התורה השתמשה בסממן המוכר הזה כדי להטביע בעבד חותם של גנאי, ובכך גם להרחיק את ישראל ממנהגי עבודה זרה דומים [שד"ל, קאסוטו, אם למקרא].
לגבי משך הזמן שבו נשאר העבד ברשות אדוניו, הכתוב קובע וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. גישה אחת בקרב הפרשנים מבינה את המילה כפשוטה, דהיינו שהעבד ישרת את אדוניו כל ימי חייו [רשב"ם, שד"ל, קאסוטו, דברי דוד]. אולם, הגישה המרכזית מסבירה שהכוונה היא לעבודתו עד שנת היובל בלבד. בלשון המקרא, המילה "עולם" אינה מציינת בהכרח נצח, אלא פרק זמן ארוך ומוגדר [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. שנת היובל, המתרחשת אחת לחמישים שנה, היא הזמן הארוך ביותר במועדי ישראל, וכאשר היא מגיעה, מתחדש עבור העבד "עולם" של חירות והוא שב למעמדו החופשי [אבן עזרא, רמב"ן, דעת זקנים]. יש המבארים ששורש המילה "עולם" קשור להתעלות, שכן ביובל העבד מתעלה וחוזר למדרגתו החשובה והחופשית [הכתב והקבלה]. הלכה נוספת הנלמדת מניסוח זה היא שהעבד מחויב לעבוד רק את אדוניו; אם האדון מת לפני שנת היובל, העבד יוצא לחופשי ואינו עובר בירושה לעבוד את בן האדון [רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש, חזקוני].