כאשר בהמה פוגעת בבהמה אחרת וגורמת למותה, מוצג מנגנון משפטי ייחודי של חלוקת האחריות והנזק בין הצדדים. הפועל יִגֹּף אינו מוגבל לנגיחה בקרניים בלבד, אלא כולל כל סוג של מכה קטלנית, בין אם נעשתה באמצעות דחיפה בגוף, בעיטה ברגל או נשיכה בשיניים [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. עם זאת, פעולות טבעיות ושגרתיות כמו רביצה של הבהמה אינן נכללות בהגדרה זו [מזרחי, גור אריה]. הביטוי שׁוֹר אִישׁ מתפרש מבחינה תחבירית כ"שור של איש", ולא כשייכות של הפועל לאדם, כלומר אין מדובר בשור שנגח אדם [רש"י, שפתי חכמים, אבן עזרא]. הציון רֵעֵהוּ נועד להגדיר את תחום החלות של הדין, ומלמד כי חוק זה תקף ברכוש של יהודי, ומוציא מכלל זה שור של הקדש או שור של נוכרי [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, פרדס יוסף].
ההוראה וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ מציגה את עקרון חצי הנזק. מאחר שמדובר בשור "תם", כלומר בהמה שלא הייתה מועדת להזיק, הבעלים לא פשעו ולא יכלו לצפות את האסון. לכן, המזל הרע משותף לשני הצדדים, והם נושאים יחד בהפסד [בכור שור, חזקוני], או לחלופין, מדובר בקנס שנועד לעודד בעלי בהמות להשגיח עליהן במרחב הציבורי [רש"ר הירש]. רוב הפרשנים מסכימים כי התורה מתארת כאן מקרה אידיאלי ונדיר שבו שני השוורים שווים בערכם הכספי לחלוטין. התיאור של חלוקה שווה נועד ללמד את העיקרון המנחה: המזיק משלם תמיד בדיוק את מחצית הנזק. אילו התורה הייתה מצווה לחצות את השוורים בכל מצב, ייתכן שהמזיק היה מרוויח במקרה שבו הנבלה יקרה מהשור החי, או לחלופין משלם יותר משווי הנזק אם שורו היה יקר משמעותית [רש"י, אור החיים, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. מתוך כך נלמד הכלל שבעל השור המזיק משלם את חצי הנזק אך ורק מגופו של השור הפוגע. אם השור החי שווה פחות מחצי הנזק, הניזק ייאלץ לספוג את ההפסד הנותר, ואין לו זכות לתבוע את ההפרש מנכסיו האחרים של המזיק [רש"י, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. בעקבות הדין, יש הסוברים כי הניזק והמזיק הופכים לשותפים של ממש בשור החי [העמק דבר, תורה תמימה].
ההנחיה וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן מעוררת דיון בשאלה כיצד מחלקים את הנבלה. קיימות שתי גישות מרכזיות בחז"ל המובאות בפרשנות: הגישה האחת גורסת כי מחשבים את הפחת בערכו של השור המת לעומת שוויו בחייו, ואת ההפסד הזה מחלקים בין הצדדים. הגישה השנייה קובעת כי שני הצדדים הופכים לשותפים בנבלה עצמה, ולכן אם חלה השבחה בערך הבשר מרגע המוות ועד למועד המשפט, המזיק ירוויח ממנה וינכה אותה מתשלומי הנזק [תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד].
גישה לשונית מעניינת מציעה כי המילה גַּם אינה מילת חיבור במשמעות של תוספת, אלא נגזרת מהשורש ג.מ.מ המבטא חיסרון, קטיעה ופחת (כמו באילן שנגמם). לפיכך, משמעות הפסוק אינה שיש לחלוק "גם את השור המת", אלא שיש לחלוק שווה בשווה את הפחת וההפסד הכספי שנגרם בעקבות המוות [הכתב והקבלה]. מעניין לציין כי הסדר משפטי זה, של חלוקת מחיר השור החי ושווי השור המת במקרה של נגיחה, משקף מסורת משפטית קדומה המוכרת ומקבילה גם לחוקי המזרח הקדום [קאסוטו].