התורה מבססת עיקרון מוסרי ומשפטי עמוק הנוגע לקדושת חיי האדם, וקובעת כי דיני שור מועד שהמית אדם חלים באופן שווה ללא קשר לגילו של הקורבן. הכתוב מוודא כי אחריותו של בעל החיה היא מוחלטת, ואינה פוחתת גם לנוכח נסיבות מקלות לכאורה.
המילה או משמעותה תוספת על הפסוק הקודם שעסק באיש ואשה, אם כי יש הסבורים שמשמעותה כאן היא "אם" [רמב"ן, מלבי"ם]. המילים בן ובת מתייחסות לילדים קטנים [רש"י, שד"ל, ביאור שטיינזלץ], והכוונה היא לילדים מישראל, בניגוד לפסוק הבא העוסק בעבדים [אבן עזרא, נתינה לגר].
הפרשנים מסכימים כי הפירוט של ילדים קטנים נדרש משום שהפסוק הקודם הזכיר פגיעה באנשים בוגרים, והיה מקום לטעות ולחשוב שהעונש חל רק על פגיעה בהם. הסיבה לטעות אפשרית זו נובעת מכך ששור ההורג אדם בוגר נחשב לאסון חמור ולפשיעה עצומה של הבעלים שלא שמר עליו. לעומת זאת, פגיעה בילדים קטנים עשויה להיראות כפשיעה חמורה פחות, ולכן היה עולה על הדעת לפטור את הבעלים [רמב"ן, הטור הארוך]. בנוסף, ילדים נוטים להשתעשע, להתגרות בבהמות ולהתרוצץ, ולכן בעל השור היה יכול לטעון לפטור מאחריות בטענה שהילדים הביאו זאת על עצמם או שהוריהם פשעו כשלא שמרו עליהם כראוי. לכן בא הפסוק ומדגיש שהאחריות נותרת בעינה ללא קשר להתנהגות הילדים או הוריהם [העמק דבר, שד"ל, חזקוני].
מנגד, עולה השאלה מדוע הפסוק הקודם היה צריך לציין במפורש פגיעה באיש או אשה ולא להסתפק באזכור הקטנים בלבד. התשובה לכך היא שאילו הוזכרו רק קטנים, היה ניתן לחשוב שהבעלים חייב רק עליהם משום שאין להם דעת להישמר מפני השור, אך על אנשים בוגרים, שהיו צריכים להיזהר בעצמם, יהיה פטור [מזרחי, ריב"א, שפתי חכמים, דברי דוד]. יתרה מכך, הכלל ההלכתי קובע שאין מענישים על סמך לימוד הגיוני (קל וחומר), ולכן התורה חייבה לכתוב במפורש את הדין גם בגדולים וגם בקטנים [גור אריה].
הכפילות של המילה יגח בפסוק משמשת כמקור להרחבת הדין. היא מלמדת שההלכה חלה הן על שור תם שזו נגיחתו הראשונה והן על שור מועד, וכן שהדין תקף לא רק למקרי מוות אלא גם לתשלומי נזקי גוף [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם, ברטנורא].
הביטוי כמשפט הזה בא להשוות את דיני התשלומים של שור שפגע באדם לדיני שור שפגע בשור אחר, לעניין תשלומי חצי נזק או נזק שלם [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. יתר על כן, קביעה זו נועדה לבטל מסורות משפטיות של עמים קדומים, שבהן אם אדם גרם למות בנו של אחר, היו מוציאים להורג את בנו של הפוגע. התורה שוללת זאת מכל וכל וקובעת שהעונש חל על השור ועל בעליו, ולא על בני משפחתם [קאסוטו].
לבסוף, המילה לו מתייחסת מבחינה תחבירית לשור עצמו. הדבר בא ללמד שאפילו במקרים שבהם בעל השור אינו משלם כופר נפש, כגון אם השור הרג את בנו של הבעלים עצמו, או שהרג גר צדק שאין לו יורשים, השור עדיין נידון לסקילה [תורה תמימה, מלבי"ם]. כמו כן, הפירוט של בן או בת נועד לכלול גם מקרים של ספק מין ביולוגי, כגון טומטום ואנדרוגינוס, שגם עליהם חלים דינים אלו במלואם [תורה תמימה, מלבי"ם].