פגיעה ברכושו של אדם אינה מסתכמת רק בנזק כלכלי, אלא מהווה פגיעה בתחושת הביטחון הבסיסית של החברה. התורה מתייחסת בחומרה יתרה לגנבת בהמות, וקובעת עונש הרתעתי וגבוה במיוחד לגנב שלקח שור או שה, ולאחר מכן העלים אותם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה מחמירה עם גנב הרבה יותר מאשר עם גזלן. בעוד שהגזלן פועל בגלוי, ובכך מראה שהוא אינו ירא לא מהאדם ולא מה', הגנב פועל במחשכים ובסתר. פעולה זו מעידה על פגם אמוני, שכן הגנב מוכיח שהוא חושש מבני אדם ומשתדל להסתתר מהם, אך אינו ירא מעינו הפקוחה של ה' [רא"ש, רבנו בחיי, צאינה וראינה, רש"ר הירש].
הסיבה להחמרה המיוחדת דווקא בבהמות היא שצאן ובקר רועים בדרך כלל בשדות פתוחים, ביערות ובהרים, הרחק ממקומות היישוב, ואי אפשר לשמור עליהם באותה רמת אבטחה של חפצים בתוך הבית. כדי להרתיע גנבים מניצול הקלות שבה ניתן לגנוב משטחי המרעה, קבעה התורה קנס כבד במיוחד [שד"ל, תורה תמימה, אבן עזרא הקצר, קאסוטו, תולדות יצחק]. בנוסף, הבהמה היא לעיתים מקור פרנסתו וחייו של האדם, וגנבתה כשהוא בדרכים עלולה אף להעמידו בסכנת חיים ממשית [תורה תמימה].
הפסוק מדגיש את הפעולות וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ. הקנס המחמיר אינו חל מיד עם רגע הגנבה (שאז משלם הגנב רק תשלומי כפל), אלא רק כאשר הגנב מעלים את הבהמה לחלוטין ומונע את השבתה לבעליה. הדבר נעשה על ידי שינוי צורתה בשחיטה, או על ידי העברתה לרשות אחרת באמצעות מכירה [אור החיים, רש"ר הירש, קאסוטו]. פעולות אלו מעידות על כך שהגנב השתרש ושנה בחטאו, והוכיח שאין בכוונתו לחזור בו ולהשיב את הגזלה [תורה תמימה, רש"ר הירש]. המילה אוֹ מלמדת כאן חידוש הלכתי ייחודי: למרות הכלל הידוע שאין אדם יכול לעשות שליח לדבר עבירה, במקרה זה, גם אם הגנב לא שחט או מכר בעצמו אלא שלח אדם אחר לעשות זאת עבורו, הוא עדיין נושא במלוא האחריות ומשלם את הקנס [תורה תמימה, רש"ר הירש]. כדי להתחייב בקנס, המכירה והטביחה צריכות להיות מוחלטות, ולא מכירה של חצי בהמה או מכירה זמנית לזמן קצוב [תורה תמימה, חזקוני, מלבי"ם].
מדוע ישנו הבדל בענישה בין שור לשה? על כך מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות, המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה, בשם רבן יוחנן בן זכאי, מדגישה את ערך כבוד האדם. הקב"ה חס על כבודן של הבריות, ואפילו על כבודו של אדם שחטא וגנב. את השור יכול הגנב להוביל ברגליו בקלות וללא בושה, ולכן הוא משלם את הקנס המלא של חֲמִשָּׁה בָקָר. אולם את השה הקטן נאלץ הגנב להרכיב על כתפיו ולהתבזות בנשיאתו. מכיוון שהגנב כבר חווה השפלה בעצם מעשה הגנבה, התורה התחשבה בבזיונו והפחיתה מעונשו, והעמידה אותו על אַרְבַּע צֹאן [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, תולדות יצחק, חזקוני, חתם סופר].
הגישה השנייה, בשם רבי מאיר, מתמקדת בנזק הכלכלי שנגרם לבעלים. השור הוא בהמת עבודה מרכזית המשמשת לחרישה ולמשא. גנבת שור גורמת לא רק לאובדן הרכוש, אלא גם לביטול מלאכתו של הבעלים ולנזק כלכלי מתמשך, ולכן הקנס עליו גבוה יותר. השה, לעומת זאת, אינו משמש לעבודה יומיומית בשדה [רש"י, רשב"ם, שד"ל, רבנו בחיי, תורה תמימה, אבן עזרא הקצר, דברי דוד]. פרשנים נוספים מוסיפים כי גנבת שור דורשת תעוזה ומיומנות מקצועית רבה יותר מגנבת שה קטן [אבן עזרא, חזקוני], וכן שגידול שור דורש מהאדם טרחה, עמל והשקעה מרובים יותר מאשר גידול צאן [בכור שור, קאסוטו].
המילים החוזרות בסוף הפסוק, תַּחַת הַשּׁוֹר וכן תַּחַת הַשֶּׂה, נראות במבט ראשון ככפילות, אך הן באות ללמד שקנס מחמיר זה של ארבעה וחמישה חל אך ורק על שור ושה, ולא על חיות אחרות, עופות או חפצים דוממים [רש"י, מזרחי, גור אריה, תורה תמימה, חזקוני, ברטנורא, מלבי"ם]. המילה תַּחַת מלמדת גם על איכות התשלום הנדרשת: על הגנב לשלם בהמות בריאות וטובות השוות בערכן לבהמה שנגנבה, ואינו יכול לפטור את עצמו בתשלום של בהמות כחושות וחלשות [תורה תמימה].
ברובד המדרשי, המספרים ארבע וחמש אינם רק קנס ממוני, אלא מבטאים תיקון היסטורי עמוק. תשלום חמשת הבקר תחת השור רומז לחטא העגל, שעליו נענשו ישראל בחמישה עונשים שונים לאורך ההיסטוריה. לעומת זאת, תשלום ארבע הצאן תחת השה רומז למכירת יוסף הצדיק, שנמשל לשה, חטא היסטורי שהוביל לעונש של ארבע מאות שנות גלות ושעבוד במצרים [רבנו בחיי, צאינה וראינה].