כאשר מתרחשת קטטה שבעקבותיה אדם נפצע ונופל למשכב, החוק המקראי משהה את גזר הדין עד להתבהרות מצבו של הפצוע. הכתוב מגדיר את שלב ההחלמה ואת חובותיו המשפטיות והכלכליות של הפוגע כלפי הנפגע לאחר שסכנת החיים חולפת.
השלב הראשון בהחלמה מתואר במילים אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ. הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי על משענתו. גישה אחת גורסת כי מדובר בתיאור מילולי של אדם הנעזר במקל הליכה, כדרכם של חולים המחלימים מפציעתם [רמב"ן, שד"ל, חזקוני]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת זאת באופן מושאל: הפצוע נשען על כוחו ועל בריאותו העצמית, ואינו זקוק עוד לתמיכתם של אחרים [רש"י, אבן עזרא, רש"ר הירש]. ההדגשה שהפצוע מתהלך בחוץ נועדה להוכיח שחזר לאיתנו, שכן הליכה מועטת בתוך הבית אינה מעידה על החלמה מלאה [תורה תמימה, דברי דוד].
כאשר מצב זה מתקיים, התוצאה היא וְנִקָּה הַמַּכֶּה. הפרשנים מסכימים כי עד לשלב זה, המכה הוחזק במעצר כדי לוודא שהפצוע לא ימות מפצעיו. כעת, משהחלים הפצוע, המכה משוחרר מבית הסוהר ופטור מעונש מוות. יתרה מכך, גם אם הפצוע ימות מאוחר יותר מסיבוכי הפציעה, המכה פטור מעונש מיתה, שכן אנו תולים את ההידרדרות ברשלנותו של הפצוע שלא שמר על עצמו כראוי בתקופת ההחלמה [רמב"ן, שד"ל]. מעבר לפטור המשפטי, יש הסבורים כי המכה מנוקה גם מעונש בדיני שמים [העמק דבר].
עם שחרורו ממאסר, חלות על המכה חובות ממוניות: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן. משמעות המילה שבתו היא פיצוי על ביטול המלאכה ואובדן ההשתכרות של הפצוע בזמן שישב בביתו והושבת מעבודתו [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני]. במקרה שהפציעה כללה אובדן איבר קבוע, הפוגע משלם על האיבר בנפרד, ודמי ה"שבת" מחושבים לפי השכר שהפצוע היה יכול להרוויח בעבודה קלה שמתאימה למצבו, כגון שומר מקשות [רש"י]. המילה רק משמשת כהגבלה: הפוגע יהיה פטור מפיצוי אם הפצוע האריך את תקופת חוליו מכיוון שהפר את הוראות הרופא ואכל דברים המזיקים להחלמתו [בעל הטורים, תורה תמימה, רש"ר הירש]. ויש הסבורים כי המילה שבתו כוללת בתוכה את כל ההפסדים והצער שנגרמו מביטול שגרת חייו של הנפגע [הכתב והקבלה].
החובה השנייה היא תשלום ההוצאות הרפואיות: וְרַפֹּא יְרַפֵּא. הפוגע חייב לממן את שכר הרופא באופן ישיר. הפצוע אינו יכול לדרוש לקבל את הכסף לידיו בטענה שירפא את עצמו או ישתמש בו לצרכים אחרים [רמב"ן, אור החיים, ביאור יש"ר]. מנגד, גם הפוגע אינו רשאי לרפא את הפצוע בעצמו, אפילו אם הוא רופא במקצועו, שכן הפצוע יכול לטעון שהוא מפחד ממנו ורואה בו כאריה מאיים [שפתי חכמים, גור אריה, ברטנורא]. הכפילות במילים ורפא ירפא מלמדת שאם הפצע נפתח מחדש או העלה סיבוכים מחמת המכה הראשונה, חובת המימון הרפואי חוזרת ומוטלת על הפוגע שוב ושוב [תורה תמימה, מלבי"ם].
מבחינה רעיונית, כפילות הלשון ורפא ירפא מהווה מקור יסודי לכך ש"ניתנה רשות לרופא לרפאות". ללא פסוק זה, היה מקום לחשוב שטיפול רפואי מהווה התערבות פסולה בגזרת שמים, שכן ה׳ הוא שהיכה את האדם. התורה מחדשת שההשתדלות הרפואית היא רצונו של האל [אבן עזרא, הטור הארוך, תורה תמימה]. עם זאת, חלק מהפרשנים מבחינים בין פצעים חיצוניים שנגרמו על ידי אדם, שבהם ניתנה רשות לרופא להתערב, לבין מחלות פנימיות שמקורן בידי שמים, שריפויין תלוי בה׳ בלבד [אבן עזרא, רבנו בחיי, תולדות יצחק]. על כך מוסיף [רבנו בחיי] כי המילה ירפא מנוקדת בדגש באות פ', כדי לרמז שרפואה בידי בשר ודם כרוכה בצער, בקושי ובתרופות מרות, בניגוד לרפואה האלוהית שהיא שלמה ונטולת כאב.