כאשר שור ממית אדם, התורה מחייבת בדרך כלל את בעל השור לשלם כופר המחושב על פי שוויו של הניזק. אולם, כאשר ההרוג הוא עבד, הדין משתנה מהערכה אישית לקנס כספי קבוע ונוקשה, לצד הוצאתו להורג של בעל החיים הפוגע.
אִם עֶבֶד – הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק אך ורק בעבד כנעני. אילו היה מדובר בעבד עברי, דינו היה כדין כל אדם חופשי מישראל, והתשלום היה מועבר ליורשיו ולא לאדונו, תוך חישוב שוויו האישי ולא כקנס קבוע [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, גור אריה, רשב"ם, שד"ל].
יִגַּח הַשּׁוֹר – הדין בפסוק מתייחס ספציפית ל"שור מועד", כלומר שור שכבר הוזהרו בעליו על נטייתו לנגוח. אם מדובר בשור תם שנגח לראשונה, בעליו פטור מתשלום הקנס האמור [רשב"ם, העמק דבר, חזקוני, קאסוטו].
כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים – בעל השור מחויב לשלם סכום מדויק של שלושים שקלים. הפרשנים מדגישים כי מדובר בגזירת הכתוב מוחלטת, שאינה תלויה כלל בשוויו הממשי של העבד בשוק. בין אם העבד היה אומן מומחה ששווה אלף זוז, ובין אם היה זקן או חולה שאינו שווה אלא דינר אחד – הקנס נותר קבוע [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, בכור שור, ביאור יש"ר, דברי דוד].
מספר כיוונים פרשניים ניתנו לקביעה אחידה זו:
מבחינה מעשית, עבדים נהגו לעבוד בשדות והיו מצויים בקרבת בהמות, מה שהפך אותם לפגיעים יותר לנגיחות. כדי למנוע סכסוכים משפטיים בלתי פוסקים בין בעל השור לבעל העבד סביב שוויו המדויק של ההרוג, קבעה התורה סכום קצוב ואחיד [בכור שור, חזקוני]. מבחינה היסטורית, סכום זה שיקף את המחיר הממוצע והמקובל לעבד בעולם העתיק [אבן עזרא, קאסוטו].
מבחינה רעיונית והלכתית, הסכום מקביל לערך הקבוע בתורה לאישה (בערכין), שכן עבד כנעני ואישה חולקים מעמד הלכתי דומה בכל הנוגע לחיוב במצוות [ספורנו, חזקוני, רש"ר הירש]. יתרה מכך, קביעת קנס קבוע מונעת את הערכת העבד על פי שוויו המסחרי בלבד. לו התורה הייתה דורשת תשלום לפי שווי שוק, הדבר היה מוריד את ערך חיי האדם לרמה של סחר חומרי. באמצעות קביעת סכום כופר קבוע, התורה שומרת על כבוד האדם ועל צלם ה׳ שבו [רש"ר הירש]. המטבע עצמו, שְׁקָלִים, מתייחס למטבעות כסף טהור, שככל הנראה היו מוכרים וסחירים באזור עוד בטרם יצרו בני ישראל מטבע משלהם [ברכת אשר, רלב"ג, שד"ל].
יִתֵּן לַאדֹנָיו – התשלום מועבר ישירות לבעלי העבד. דין זה תקף גם אם העבד שייך לאישה נשואה (כנכסי מלוג); הקנס ישולם לאישה עצמה, שכן היא הבעלים האמיתיים של גוף העבד, ולא לבעלה שלו יש רק זכות שימוש בפירות הנכס [תורה תמימה, מלבי"ם].
וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל – למרות ההבדל באופן התשלום, גורלו של השור זהה לחלוטין לגורלו של שור שהרג אדם חופשי. השור מוצא להורג בסקילה משום שגם עבדים נבראו בצלם ה׳ [קאסוטו, שטיינזלץ]. התורה מדגישה זאת כדי ללמד שהקנס הכספי הקבוע אינו מקל מחומרת מעשהו של בעל החיים, ודין הסקילה יחול אפילו במקרה שבו השור שייך לאדונו של העבד עצמו [תורה תמימה, מלבי"ם].