התורה מציגה בפסוק זה את אב הנזיקין "בור", וקובעת את אחריותו של אדם על מפגעים שיצר במרחב הציבורי. בשונה מנזקים הנגרמים על ידי בעלי חיים (כמו שור השייך לאדם), הבור הוא דומם ואינו הולך מעצמו כדי להזיק, אך סכנתו טבועה בו מעצם יצירתו. מטרת התורה בדינים אלו היא להרחיק את הנזקים מן החברה ולמנוע מוות מיותר של בעלי חיים [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם].
הפסוק פותח בשני תרחישים שונים של יצירת המפגע: וְכִי יִפְתַּח מתייחס לאדם שגילה וחשף בור שהיה כבר קיים ומכוסה, בעוד כִּי יִכְרֶה מתייחס לאדם שחופר בור חדש [רשב"ם, שד"ל]. הפרשנים עומדים על כך שאם אדם חייב על עצם פתיחת הבור, קל וחומר שהוא יהיה חייב על חפירתו מאפס, ולכן עולה השאלה מדוע התורה הוצרכה לציין את שתי הפעולות.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכפילות באה ללמד על מקרה של "כורה אחר כורה". כלומר, אם אדם אחד חפר בור בעומק תשעה טפחים (עומק שאינו מספיק כדי להמית), ובא אדם אחר והעמיק את הבור בטפח נוסף והשלימו לעשרה טפחים – האחרון הוא שנושא באחריות המלאה לנזק ולמיתה, שכן הוא זה שיצר את שיעור הסכנה הסופי [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה]. בנוסף, המילה "יכרה" מצביעה על כרייה מועטת או חפירה שלא נסתיימה, כדי ללמד שאפילו אם האדם תכנן להמשיך לחפור למחרת, ורק הותיר את הבור פתוח ללילה אחד מתוך עצלנות לכסותו – הוא עדיין נושא באחריות מלאה [רשב"ם, העמק דבר]. הכפילות של המילה בּוֹר בפסוק באה ללמד שישנה אחריות כפולה: הן על בור עמוק שיש בו כדי להמית (עשרה טפחים), והן על בור רדוד יותר שיש בו רק כדי להזיק ולפצוע [תורה תמימה].
הכתוב מדגיש את רשלנותו של האדם במילים וְלֹא יְכַסֶּנּוּ. מכאן נלמד הכלל שאם האדם אכן כיסה את הבור – הוא פטור מאחריות, ואין דרישה שיסתום וימלא את הבור לחלוטין בעפר [רש"י, מזרחי]. עם זאת, הכיסוי חייב להיות ראוי וחזק מספיק. כיסוי נאות מוגדר ככזה שיכול לשאת עגלה טעונה באבנים שעוברת מעליו. אם כיסה את הבור בכיסוי חלש שאינו ראוי לבהמות כבדות, או שהכיסוי התליע מבפנים מבלי שהבעלים ידעו, הדינים משתנים בהתאם לרמת הרשלנות [חזקוני, ברכת אשר, הכתב והקבלה].
הפרשנים מסכימים כי הכתוב מדבר על אדם שחפר או פתח בור ברשות הרבים. אילו חפר ברשות היחיד שלו, היה יכול לפטור את עצמו בטענה כלפי הניזק: "מה לשור שלך ברשותי?". החיוב חל רק כאשר המפגע נמצא בשטח ציבורי או שטח שהופקר [רש"י, רלב"ג].
באשר לנפילת הבהמה, המילים וְנָפַל שָׁמָּה מצביעות על כך שהנפילה חייבת להיות טבעית ובדרך הרגילה. אם הבהמה נבהלה מקול הכרייה ונפלה לאחוריה אל תוך הבור, החופר פטור מכיוון שזהו נזק עקיף (גרמא). חיוב התשלום חל בין אם הבהמה מתה מעצם החבטה בקרקעית הבור, ובין אם מתה מההבל (האוויר הרע והמחנק) השורר בעומקו [תורה תמימה]. כמו כן, האחריות חלה בעיקר כאשר הבהמה מועדת ליפול – כגון בהמה עיוורת, חירשת, שוטה, או כזו שהלכה בחשכה. אך אם שור פיקח הלך באור יום ונפל לבור, בעל הבור פטור על מיתתו, שכן הבהמה הייתה צריכה לראות את המכשול, והדבר נחשב לאונס מבחינת בעל הבור [רלב"ג, הכתב והקבלה].
אף שהפסוק נוקט במילים שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, הדין חל על כל סוגי הבהמות והחיות, והתורה ציינה אותם רק משום שהם מצויים ורגילים בהליכה ובעבודה [אבן עזרא, צאינה וראינה]. עם זאת, בחירת המילים הספציפית באה למעט ולפטור את בעל הבור משני מקרים: "שור ולא אדם, חמור ולא כלים". כלומר, אם אדם נפל לבור ומת, או אם כלים נפלו ונשברו – בעל הבור פטור מלשלם על מיתת האדם או על שבירת הכלים (אף שהוא חייב על פציעת אדם). ההיגיון בכך הוא שלאדם יש דעת, והיה עליו להסתכל היכן הוא הולך, ובאשר לכלים – אין דרכם להתנייד לבד, ובעליהם היו צריכים לשמור עליהם [רש"י, בכור שור, חזקוני]. אם נפל שור כשהוא נושא עליו כלים – בעל הבור ישלם על הבהמה, אך יהיה פטור מתשלום על הכלים [תורה תמימה].
ברובד המוסרי והרעיוני, הפסוק משמש כמשל לאדם שחוטא ומחטיא את הרבים. אדם ש"פותח בור" הוא מי שעושה עבירה ומפרסם אותה ברבים ("ולא יכסנו"), ובכך נותן לגיטימציה לאחרים ללמוד ממנו ולחטוא. אותם נגררים נמשלים ל"שור" (החוטא במזיד ובעזות) ול"חמור" (החוטא מתוך פיתוי והנאה חומרית). התורה מלמדת שאותו אדם שהיווה דוגמה שלילית ויצר את המכשול הרוחני, יישא באחריות על חטאיהם של אלו שנפלו בגללו. התיקון לכך הוא על ידי חזרה בתשובה, שבאמצעותה הוא מתקן את הפגם שנוצר בעולם [רקנאטי, אדרת אליהו, אלשיך].