דיני התורה מציבים גבולות ברורים לשליטתו של אדם באדם אחר, וקובעים כי גם מי שנמצא במעמד של עבדות שומר על קדושת חייו ועל צלם האנוש שבו. החוק מגביל את זכותו של האדון לרדות בעבדו, ומבחין בין ענישה משמעתית לבין רצח, תוך קביעת עונש חמור לאדון שחצה את הגבול.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ מתייחסות לעבד כנעני, הקנוי לאדוניו לעולם, שכן בהמשך הפרשה נאמר עליו "כי כספו הוא". עבד עברי, לעומת זאת, נידון כישראל לכל דבריו. עם זאת, יש מי שסובר כי הדין שווה לעבד עברי ולעבד כנעני כאחד, שכן משפט התורה שווה לכולם [אבן עזרא].
המילה בַּשֵּׁבֶט מתארת מקל או שוט, שהם המכשירים המקובלים שבהם אדון משתמש כדי לייסר ולהוכיח את עבדו. הפרשנים מדגישים כי התורה מתירה לאדון להכות את עבדו בשבט לשם מוסר, אך אוסרת עליו להכותו מכה רבה ואכזרית עד מוות [רמב"ן, ספורנו, חזקוני]. מתוך הציון המפורש של ה"שבט", לומדים הפרשנים הבחנה מהותית לגבי כוונת האדון וכלי המשחית: אם האדון הכה את העבד בכלי שנועד להריגה, כגון חרב, סכין או אבן, ניכר שכוונתו הייתה לרצוח ולא לייסר. במקרה כזה, מתוך מעשיו מוכח שהוא פועל כרוצח, והוא חייב מיתה מיד אפילו אם העבד שרד תקופה מסוימת לאחר המכה [רשב"ם, אור החיים, שד"ל]. בנוסף, התלמוד לומד בקל וחומר מהלכות רציחת אדם חופשי, שכדי לחייב את האדון בעונש, ההכאה חייבת להיעשות בשבט שיש בו גודל ועוצמה מספיקים כדי להמית [רש"י, מזרחי, ברטנורא].
המילים וּמֵת תַּחַת יָדוֹ מתפרשות בשני אופנים משלימים. הפירוש הפשוט הוא שהעבד מת מיד בשעת ההכאה מרוב מכות [רמב"ן, חזקוני, קאסוטו]. מעבר לכך, הביטוי מצביע על כך שהעבד מת בעודו תחת רשותו ובעלותו של האדון המכה. אם האדון הכה את העבד ולאחר מכן מכר אותו לאדם אחר, והעבד מת ברשות הקונה, האדון הראשון פטור מעונש זה [מלבי"ם, צפנת פענח, חזקוני].
הדין על הריגת העבד מסוכם במילים נָקֹם יִנָּקֵם. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא הוצאה להורג בידי בית דין במיתת סייף (עריפה בחרב), כפי שנלמד מפסוקים אחרים בתורה המקשרים בין נקמה לחרב. הבחירה במילה "נקמה" במקום הביטוי השגור "מות יומת" עוררה דיון רחב: יש המסבירים כי האדון שהמית את עבדו בשבט הוציא את נשמתו בייסורים ממושכים, ולכן ראוי לעונש חמור ולנקמה מהשמיים, מעבר לעצם ההוצאה להורג [העמק דבר]. אחרים רואים בכך ביטוי למידה כנגד מידה – האדון ישולם כמידתו ויומת כפי שהמית [הכתב והקבלה], או רמז לכך שהאדון פעל בערמה ותכנן להמית את העבד מתוך נקמנות אישית [רבנו חננאל, רבנו בחיי].
גישה עמוקה נוספת מסבירה כי מכיוון שלעבד אין משפחה חופשית שתשמש כ"גואל דם" ותתבע את עלבונו, החברה כולה ובית הדין הם אלו שצריכים לנקום את דמו ולשמור על כבודו האנושי שנרמס [רש"ר הירש]. השימוש במונח זה, השאוב מדיני נקמת הדם הקדומים, מדגיש את החידוש המוסרי העצום של התורה: גם העבד נברא בצלם ה׳, ומי שפוגע בקדושת חייו חייב מיתה בדיוק כמו מי שהורג אדם חופשי [קאסוטו].