מערכת החוקים האזרחית והפלילית של התורה נפתחת דווקא בדיני העבדות, מיקום בולט הנובע מהקשר העמוק שבין רעיון החירות ליסודות האומה. מאחר שה׳ פדה את ישראל מבית עבדים במצרים כדי שיהיו עבדיו, אין זה ראוי שישתעבדו זה לזה לצמיתות [רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל]. הגבלת העבדות לשש שנים מהווה גם זכר למעשה בראשית, בהקבילה לששת ימי המעשה והמנוחה ביום השבת [רמב"ן, כלי יקר]. בעולם העתיק, שבו עבדים נחשבו לרכוש משולל זכויות, פתיחת המשפטים בדין זה מחוללת מהפכה מוסרית ומציבה את זכויות האדם וחירותו בראש סדר העדיפויות [שד"ל, רש"ר הירש].
כאשר הכתוב אומר כִּי תִקְנֶה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באדם שנמכר לעבדות על ידי בית דין מאחר שגנב ואין לו אמצעים לשלם את קרן הגניבה [רש"י, רשב"ם, תורה תמימה, מלבי"ם]. זאת בניגוד לאדם המוכר את עצמו מרצונו עקב עוני חמור, שדיניו מפורטים בפרשת בהר. יש המוסיפים כי אם עומדת בפני אדם האפשרות לקנות עבד כנעני או עבד עברי, עליו להקדים ולקנות את העברי כדי לגאול אותו ולשחררו לבסוף [אור החיים].
הפרשנים דנים בבחירת המונח עֶבֶד עִבְרִי ולא "ישראלי" או "אחיך". יש המסבירים כי התואר "עברי" מקשר את האדם לשורשי האומה ולעבר הנהר [אבן עזרא, כלי יקר]. אחרים מבארים כי מאחר שאדם זה חטא וגנב, הוא ירד ממעלתו ולכן מכונה בתואר הפחות "עברי" ולא בשם המכובד יותר "ישראל" [כלי יקר, העמק דבר]. השימוש במילה עֶבֶד בא להדגיש שהוא כבר נידון לעבדות על ידי בית הדין עוד בטרם נקנה [אור החיים], וכן כדי להתיר מבחינה משפטית לכנותו בשם זה, למרות הפחיתות שבדבר [תורה תמימה]. למרות שהיה מקום לטעות ולפרש ש"עבד עברי" הוא עבד כנעני שנרכש מיהודי, הפרשנים דוחים זאת מכל וכל ומוכיחים מפסוקים אחרים שמדובר ביהודי ממש [רש"י, מזרחי, גור אריה].
הקביעה שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד מציבה גבול ברור ומוחלט לתקופת השעבוד. חובה עליו להשלים שש שנות עבודה מלאות, ולכן אם ברח באמצע התקופה עליו להשלים את הזמן החסר. עם זאת, אם חלה במהלך שנות עבודתו, הוא אינו נדרש להשלים את ימי חוליו [תורה תמימה, רבנו בחיי]. העבודה עצמה מוגבלת לתנאים אנושיים: הוא עובד ביום ולא בלילה, עוסק במלאכתו הרגילה, ואין להעבידו בעבודות פרך או בעבודות בזויות של עבדים [רבנו בחיי, רש"ר הירש]. חובת העבודה של העבד חלה כלפי האדון, ואם מת האדון היא עוברת לבנו, אך לא ליורשים אחרים [תורה תמימה, מלבי"ם].
המילה וּבַשְּׁבִעִת מציינת את השנה השביעית למכירתו של העבד, ואינה קשורה לשנת השמיטה הכללית של המשק [חזקוני, מלבי"ם, תורה תמימה]. בהגיע מועד זה, יֵצֵא לַחׇפְשִׁ֑י – כלומר יצא לחירות מוחלטת מעול העבדות, כאשר האות יו"ד בסוף המילה היא תוספת דקדוקית המציינת יחס או תואר [אבן עזרא, שד"ל]. יציאתו נעשית חִנָּֽם, ללא כל תמורה כספית. הוא אינו נדרש להחזיר לאדונו כספים, אפילו אם האדון הוציא הוצאות מרובות על תרופות וטיפול רפואי בזמן מחלתו של העבד [רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש]. כמו כן, המילה מלמדת ששחרורו אוטומטי ואינו מצריך מסמך משפטי או גט שחרור כדי לצאת לחירות [העמק דבר, רבנו בחיי].