יצא לכם פעם לחשוב מהו החוק הראשון שהתורה בוחרת ללמד אותנו מיד אחרי עשרת הדיברות? אולי תופתעו לגלות שהחוק הראשון עוסק דווקא בזכויות של אדם שאיבד את החופש שלו. הסיבה לכך מיוחדת מאוד: ה' הוציא אותנו ממצרים כדי שנהיה עבדים רק שלו, ולכן זה לא מתאים שיהודים יהיו משועבדים אחד לשני לתמיד.
התורה אומרת כִּי תִקְנֶה, והכוונה כאן היא לאדם שעשה טעות, גנב, ואין לו כסף להחזיר את מה שלקח. לכן, בית הדין מוכר אותו לעבודה כדי שיוכל להחזיר את החוב שלו. התורה קוראת לו עֶבֶד עִבְרִי, למרות שהוא יהודי בדיוק כמו כל אחד אחר. למה לא לקרוא לו בשם המכובד יותר "ישראל"? מכיוון שהוא חטא וגנב, המעמד שלו קצת ירד, ולכן משתמשים במילה "עברי".
התורה מציבה גבול ברור מאוד וקובעת כי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. הוא עובד בדיוק שש שנים, וזה מזכיר לנו את ששת ימי הבריאה של העולם. היחס אליו חייב להיות אנושי ומכבד: הוא עובד רק ביום ולא בלילה, עושה עבודות רגילות, ואסור בשום אופן לתת לו עבודות קשות מדי או משפילות. אם הוא חלה בזמן הזה, הוא אפילו לא צריך להשלים את ימי המחלה שלו.
מתי התקופה הזו מסתיימת? וּבַשְּׁבִעִת, כלומר בשנה השביעית מאז שהוא התחיל לעבוד. ברגע הזה הוא יֵצֵא לַחׇפְשִׁ֑י, הוא משתחרר לגמרי מעול העבודה וחוזר להיות אדם חופשי. השחרור הזה קורה חִנָּֽם, בלי שהוא יצטרך לשלם לאדון שלו שום דבר. אפילו אם האדון הוציא עליו הרבה כסף כדי לקנות לו תרופות כשהיה חולה, הוא לא צריך להחזיר לו כלום, והוא פשוט משתחרר באופן אוטומטי וחוזר הביתה.