נסו לדמיין חבורה של ילדים קטנים שמשחקים בחוץ, קופצים ומתרוצצים. מטבעם של ילדים, לפעמים הם עלולים להתקרב לבעלי חיים, להשתעשע ואפילו להתגרות בהם קצת. אם חלילה שור יפגע באחד הילדים האלו, בעל השור עלול לנסות להתחמק ולטעון שהילדים אשמים כי הם התקרבו לשור, או שההורים שלהם לא שמרו עליהם כראוי. בדיוק בגלל זה התורה משתמשת במילים בן וכן בת, שמתייחסות לילדים קטנים. התורה קובעת בצורה הברורה ביותר שבעל השור אחראי באופן מלא על החיה שלו, והוא אינו יכול להאשים את הילדים או את הוריהם.
ואולי תחשבו, אם כך, למה הפסוק הקודם היה צריך להזכיר גם פגיעה באנשים מבוגרים ולא רק בילדים? התשובה היא שהיינו יכולים לטעות ולחשוב שאדם מבוגר צריך לדעת להיזהר בעצמו, ולכן אולי בעל השור יהיה פטור. התורה מלמדת אותנו שחיי אדם הם יקרים וקדושים, והאחריות של בעל החיה היא מוחלטת ולא משתנה, לא משנה מהו הגיל של הנפגע.
המילים כמשפט הזה באות להשוות וללמד שהחוק והתשלומים נשארים בדיוק אותו דבר כמו במקרה של פגיעה במבוגר. בעמים קדומים היו חוקים שאמרו שאם חיה פגעה בילד של אדם אחר, צריך להעניש את הילד של בעל החיה. התורה שוללת את זה מכל וכל וקובעת שהאחריות חלה רק על בעל השור, ולא על בני משפחתו. בנוסף, המילה לו מתייחסת לשור עצמו, ומלמדת שגם השור הפוגע נשפט על מעשיו, כדי למנוע סכנה לאנשים נוספים.