פגיעה פיזית בהורים היא עבירה חמורה ביותר המהווה את ההיפך המוחלט מחובת כיבוד אב ואם, ומבטאת כפיות טובה כלפי מי ששותפים עם ה' ביצירת האדם [שפתי כהן, שטיינזלץ]. בניגוד לפסוק הקודם בפרשה העוסק באדם המכה את חברו למוות, הפסוק הנוכחי מחדש כי פגיעה בהורים מחייבת עונש מוות גם אם ההכאה לא הסתיימה באסון ולא גרמה למיתתם. ענישה זו מחמירה אף יותר ממשפטי העמים הקדומים, שהסתפקו בקיצוץ ידיו של המכה [קאסוטו].
למרות חומרת המעשה, המילה וּמַכֶּה אינה מתייחסת לכל מכה קלה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעונש חל אך ורק על הכאה שגרמה לפציעה ממשית, חבורה או ירידת דם. דין זה נלמד מהיקש להלכות פגיעה בבהמה. במקרים שבהם ההכאה לא הותירה חבורה, או שנעשתה מתוך צורך רפואי כגון הקזת דם, הפוגע פטור מעונש מוות, אם כי הוא עדיין עובר על איסור חמור של הכאת אדם מישראל [תורה תמימה, משכיל לדוד]. בנוסף, חיוב זה של עשיית חבורה תקף רק כאשר ההורים בחיים, שכן לאחר מותם לא ניתן לעשות בהם חבורה [דברי דוד].
הצירוף אָבִיו וְאִמּוֹ אינו דורש פגיעה בשני ההורים יחד. הפרשנים מסכימים כי משמעות אות החיבור כאן היא "או", והדין חל על מי שהכה את אביו או את אמו. יישום עונש זה מעורר שאלה משפטית באשר לוודאות האבהות, שכן כיצד ניתן להוציא אדם להורג בגין הכאת אביו. מפסוק זה לומדים חכמים כלל יסודי ולפיו בית הדין מסתמך על חזקה ועל הרוב הקובע כי הילד הוא אכן בנו של הבעל, וניתן להרוג על סמך חזקות אלו גם בדיני נפשות [תורה תמימה, פרדס יוסף].
באשר לעונש, המילים מוֹת יוּמָת מכוונות למיתת חנק. הפרשנים מסבירים כי כל עונש מוות שנכתב בתורה באופן סתמי וללא פירוט, משמעותו חנק. הסיבה לכך היא שחנק נוטל את נשמת החיים ללא הותרת רושם ופגיעה חיצונית בגוף, בדומה למיתה טבעית בידי שמים [גור אריה].
מבנה הפסוקים בפרשה מעורר עניין, שכן התורה מיקמה את הדין של גונב איש (חוטף אדם) מיד לאחר איסור הכאת הורים ולפני האיסור לקלל אותם. יש המסבירים כי חטיפת ילדים מובילה לכך שהם יגדלו במקום זר ללא היכרות עם הוריהם, וכאשר יפגשו אותם בעתיד הם עלולים להכות או לקלל אותם בשוגג, ולכן החוטף נושא באחריות עקיפה לכך [רמב"ן, בכור שור]. אחרים רואים בעצם חטיפת בן קטן מידי הוריו פשע אכזרי המכוון כלפי ההורים עצמם, פשע השקול בחומרתו להכאתם [אברבנאל].
נקודה משמעותית נוספת שעולה מן המקורות היא ההשוואה בין מכה הוריו למקלל הוריו. למרות שהכאה נראית כמעשה אלים יותר, עונשו של המקלל (סקילה) חמור מעונשו של המכה (חנק). הפרשנים מציעים לכך מספר טעמים: ראשית, קללה היא חטא מצוי יותר הנעשה לרוב בפרהסיה מתוך כעס, ולכן נדרשת הרתעה חזקה יותר כדי לשרש את התופעה. שנית, המקלל מוציא מפיו את שם ה', ובכך מוסיף למעשהו חטא חמור של ביזוי שם שמים. שלישית, בעוד שהכאה יכולה להתרחש רק בחיי ההורים, קללה היא עוול שיכול להיעשות גם שלא בפניהם ולאחר מותם [רמב"ן, אברבנאל, פענח רזא].