דיני החבלות בתורה מציגים מערכת משפטית מקיפה לפיצוי על נזקי גוף, תוך התמקדות בפגיעות שאינן גורמות בהכרח לאובדן איבר קבוע. המילה המנחה בפסוק היא "תחת", אשר משמעותה אינה ענישה גופנית או נקמה של מידה כנגד מידה, אלא פיצוי ותמורה. מכיוון שלא ניתן להחזיר לאדם את בריאותו או את איבריו על ידי פגיעה בתוקף, התורה מחייבת תשלום ממוני מלא על הנזק [רש"ר הירש]. בניגוד לפסוקים הקודמים שעסקו בחבלה שיש בה פחת כספי בשל חסרון איבר, פסוק זה מתמקד במקרים שבהם אין חסרון איבר אלא צער, כאב והפסדים נלווים, ומחייב את הפוגע בתשלומי צער, ריפוי, שבת (אובדן זמן עבודה) ובושת [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר].
הפסוק מפרט שלושה סוגים של פגיעות. כְּוִיָּה היא מכת אש [אבן עזרא, רש"י, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. היא מייצגת מצב של כאב טהור ללא פצע פתוח או חסרון איבר, כגון אדם שנכווה משיפוד חם על ציפורניו [רש"י, רש"ר הירש]. פֶּצַע הוא מכה פתוחה שחותכת את הבשר ומוציאה דם [רש"י, שד"ל, שטיינזלץ, רש"ר הירש], לרוב כתוצאה ממכת חרב או ברזל [רשב"ם, נתינה לגר]. שורש המילה קשור לחיתוך, קריעה ושבירה [שד"ל, נתינה לגר], ויש המפרשים כי מדובר במכה שיש בה שבירת עצם [רב סעדיה גאון, מובא באבן עזרא ושד"ל]. חַבּוּרָה היא מכה יבשה וסגורה שבה העור אינו נקרע והדם אינו יוצא, אלא נצרר ונאסף תחת העור, מה שגורם לבשר להאדים ולשנות את צבעו [רש"י, שד"ל, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. פגיעה זו קשורה ללשון חבטה [רש"י], לנפיחות ודלקת [רש"ר הירש], או לשריטה קלה בציפורניים [רשב"ם]. יש שציינו כי המילה קשורה לכתמים, בדומה לחברבורות הנמר, בשל שינוי גוון העור באזור המכה [רש"י, שד"ל].
הפרשנים מסבירים כיצד אומדים את התשלום על צער הגוף: מעריכים כמה כסף אדם במעמדו של הנפגע היה מסכים לקבל כדי להיות מוכן לסבול כאב כזה [רש"י, חומש קה"ת], או לחלופין, כמה אדם היה מוכן לשלם כדי להימנע מלהצטער בכך [ברכת אשר].
מתוך כפילות המילים בפסוק נלמדים עקרונות משפטיים נוספים. ראשית, התורה מלמדת שיש לשלם על צער גם במקום שבו משלמים על נזק קבוע. הפוגע אינו יכול לטעון שמכיוון שהוא משלם על קטיעת היד היא כביכול "קנויה" לו והוא רשאי לכרות אותה בכל דרך שיבחר; עליו לשלם תוספת על כך שחתך אותה בברזל והכאיב לנפגע, במקום להשתמש בסם מאלחש [רש"י, חומש קה"ת, תורה תמימה]. על פי סדר הדברים, אף שכויה היא קלה מפצע וחבורה, פגיעות אלו נכתבו אחריה כדי ללמד ולפרש את דיני הכוויה, ולהראות שהחיוב על צער קיים הן בפגיעה ללא רושם והן בפגיעה עם נזק [מלבי"ם, תורה תמימה]. לבסוף, מתוך ההוראה החוזרת נלמד הכלל כי "אדם מועד לעולם" – אדם אחראי תמיד לנזקי גוף שהוא גורם, ויש לחייב אותו בתשלום מלא בין אם פגע במזיד, בין בשוגג, ואפילו באונס [תורה תמימה, פענח רזא, רש"ר הירש].