התורה מתמודדת עם המציאות המורכבת של מוסד העבדות, ומאזנת בין סמכות האדון לבין קדושת חיי אדם. כאשר אדון מכה את עבדו והמוות אינו מתרחש באופן מיידי, ההלכה מבחינה בין רצח בכוונה תחילה לבין פעולת ענישה שהסתיימה באסון.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הביטוי יוֹם אוֹ יוֹמַיִם אינו מתייחס לימים שלמים בלוח השנה, אלא לפרק זמן רציף של עשרים וארבע שעות ("מעת לעת"). זהו מצב של "יום שהוא כיומיים", כלומר עשרים וארבע שעות המתפרסות על פני חלקים של שני ימים שונים [רש"י, אבן עזרא, חזקוני, מלבי"ם]. עצם ההישרדות של העבד במשך פרק זמן זה מוכיחה כי המכה לא הייתה אכזרית במידה כזו שנועדה להמיתו מיד [העמק דבר]. יש המפרשים כי התורה הוסיפה את המילה "יומיים" כדי להדגיש שאפילו אם העבד מת ביום השלישי, שבו בדרך כלל הכאב מגיע לשיאו, אנו תולים את המוות בגורם אחר שהתחדש בגופו, ולא בהכאה עצמה [כלי יקר]. אפשרות נוספת היא שזהו סגנון דיבור שמשמעותו "יום או יותר מיום" [קאסוטו].
במידה והעבד אכן שרד את פרק הזמן הזה, קובע הפסוק כי האדון לֹא יֻקַּם. מילה זו מתפרשת כעונש מוות שמוציא לפועל בית הדין באמצעות החרב, ולא כנקמה מופשטת [אבן עזרא, בכור שור]. בית הדין לא יהרוג את האדון המכה, והנימוק לכך מבוסס על המילים כִּי כַסְפּוֹ הוּא.
הפרשנים מציגים מספר רבדים להבנת הנימוק הזה. ראשית, מבחינה משפטית, לאדון יש זכות לייסר ולחנך את עבדו באמצעות מכות תוכחה [ספורנו, רשב"ם, בכור שור]. הישרדותו של העבד לאחר ההכאה מוכיחה למפרע שכוונת האדון הייתה לייסר בלבד, כחלק מסמכותו, ולא לרצוח [רבנו בחיי]. שנית, קיים היגיון כלכלי ברור: אדם אינו נוטה להשחית בידיים את רכושו שלו. מכיוון שהעבד הוא קניין כספו, חזקה על האדון שחס על ממונו ולא התכוון להנחית עליו מכת מוות [אבן עזרא, כלי יקר, שד"ל]. בנוסף לכך, חלוף הזמן יוצר ספק משפטי שמא המוות נגרם מסיבה אחרת, ויש לזכור שהאדון כבר נענש בעונש חומרי כבד של אובדן רכושו [רש"ר הירש, קאסוטו].
עם זאת, הפטור מעונש מוות מוגבל בתנאים מחמירים. הפטור תקף רק כאשר האדון הכה את העבד במכשיר המיועד לחינוך ולמוסר, כגון שבט או רצועה. אך אם הכהו בכלי שאין דרך לייסר בו, כמו סכין או חרב, הרי זה נחשב לרצח לכל דבר, והאדון יומת גם אם העבד שרד יום או יומיים [הכתב והקבלה בשם הרמב"ם].
יתרה מכך, הצירוף כִּי כַסְפּוֹ הוּא אינו משמש רק כהסבר הגיוני, אלא כהגדרה משפטית המגבילה את הפטור אך ורק לאדון שהעבד נמצא בבעלותו הבלעדית. אם אדם זר הכה את העבד, הוא יחויב במיתה כדין רוצח רגיל, גם אם העבד שהה עשרים וארבע שעות לפני שמת [רש"י, מזרחי, ברכת אשר]. מאותה סיבה בדיוק, הפטור אינו חל על עבד שנמצא בבעלות של שותפים, עבד שחציו בן חורין, או עבד שנמכר זמנית לתקופה של שלושים יום, שכן במקרים אלו העבד אינו נחשב "כספו" המוחלט והבלעדי של המכה [קיצור בעל הטורים, תורה תמימה]. במקרה שהאדון הרג את עבדו בשוגג, דינו שווה לכל אדם והוא חייב לגלות לעיר מקלט [אור החיים].