יצא לכם פעם לחשוב איך שפטו אנשים בתקופה העתיקה, כשהייתה מציאות שונה מזו שאנחנו מכירים והיו בה עבדים ואדונים? התורה מלמדת אותנו כללים של צדק גם במצבים המורכבים האלו. תארו לעצמכם מקרה שבו אדון מעניש את העבד שלו. אם העבד לא מת מיד מהמכה, אלא מצליח להישאר בחיים יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, כלומר פרק זמן של עשרים וארבע שעות רצופות, התורה קובעת שהאדון לֹא יֻקַּם. המשמעות היא שבית הדין לא יעניש את האדון בעונש מוות.
למה בעצם פוסקים כך? התורה מסבירה זאת במילים כִּי כַסְפּוֹ הוּא. בעולם העתיק, העבד היה שייך לאדון ונחשב לרכוש יקר שלו. ההיגיון אומר שאדם לא ירצה להרוס בכוונה משהו ששייך לו. לכן, אם העבד שרד יממה שלמה, אנחנו מבינים שהאדון לא התכוון להרוג אותו מראש, אלא רק ניסה לחנך אותו. בנוסף, בגלל שעבר זמן מאז המכה, עולה הספק שאולי העבד מת בכלל מסיבה אחרת שהתפתחה בגופו.
עם זאת, התורה שומרת על קדושת החיים ומציבה תנאים ברורים. ההגנה הזו על האדון עובדת רק אם הוא השתמש בחפץ פשוט שנועד לחינוך, כמו מקל. אבל אם הוא השתמש בכלי מסוכן שנועד לפצוע, הוא ייענש בחומרה רבה, כי ברור שהייתה לו כוונה רעה. הכלל הזה שייך אך ורק לאדון עצמו, ואם אדם זר היה עושה את אותו הדבר לעבד, הוא היה נשפט בחומרה כמו כל אדם אחר.