חטיפת אדם ושלילת חירותו נחשבות בתורה לפשע חמור ביותר, השקול לרצח חברתי. איסור זה הוא למעשה הפירוש המצמצם והחמור של הדיבר "לא תגנוב" שבעשרת הדיברות, אשר חכמים הבינו כי הוא עוסק בעיקר בגניבת נפשות שעליה חייבים מיתה, בניגוד לאיסורי גניבה אחרים העוסקים בממון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מיקומו של הפסוק בין הדינים של מכה אביו ואמו לבין מקלל אביו ואמו עורר את תשומת לבם של הפרשנים, והם מציעים לכך מספר הסברים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רב סעדיה גאון, רא"ש, דעת זקנים ואחרים] מצביעה על קשר של סיבה ותוצאה: בדרך כלל, הנגנבים הם ילדים קטנים. כאשר הם גדלים בארץ נוכריה, הם שוכחים את זהותם, וכאשר הם פוגשים שוב את הוריהם הם עלולים להכות ולקלל אותם מבלי לדעת מי הם. מכיוון שהחוטף הוא הגורם הישיר לכך שהבן יכה ויקלל את הוריו, עונשו חמור ומוזכר בסמוך לדינים אלו.
גישה שניה [רמב"ן, דעת זקנים] מסבירה את הסמיכות בכך שעונשם של מכה אביו ושל גונב נפש זהה – שניהם נידונים למיתת חנק, ולכן הוצמדו, בעוד שמקלל אביו נידון לסקילה.
גישה שלישית [הדר זקנים, תורה תמימה] רואה כאן הדרגה פוחתת של חומרת המעשה הפיזי ("לא זו אף זו"): התורה פותחת ברצח, יורדת להכאת הורים (שיש בה חבורה אך לא מוות), משם לגניבת אדם (שיש בה מכירה ללא הכאה כלל), ולבסוף לקללת הורים (דיבור בלבד ללא מעשה פיזי). למרות הירידה ברמת האלימות הפיזית, על כל המעשים הללו העונש הוא מוות.
וְגֹנֵב אִישׁ
הפרשנים מסכימים כי למרות השימוש במילה איש, הדין חל על הכל. מתוך השוואה לפסוק המקביל בספר דברים ("כי ימצא איש גונב נפש"), לומדים כי האיסור והעונש חלים על גברים ונשים כאחד, בין אם הם החוטפים ובין אם הם הנחטפים, לרבות טומטום ואנדרוגינוס [רש"י, מזרחי]. עם זאת, המילה נכתבה כדי למעט קטן שגנב, שאינו בר עונשין, וכן להוציא מקרה של גניבת עובר (נפל) שאינו בר קיימא, שכן הנגנב צריך להיות ראוי להיות איש [גור אריה].
וּמְכָרוֹ
החיוב בעונש מוות חל רק כאשר החוטף מוכר את האדם כולו, ולא במקרה שבו מכר רק חצי ממנו, כגון אדם שהוא חציו עבד וחציו בן חורין [תורה תמימה, מלבי"ם].
וְנִמְצָא בְיָדוֹ
הפרשנים מחלקים ביטוי זה לשני חלקים משפטיים נפרדים:
המילה וְנִמְצָא אינה מתארת מציאה אקראית, אלא ראיה משפטית. הכלל הוא ש"אין מציאה אלא בעדים", כלומר, חובה שיהיו עדים שראו באופן ברור גם את מעשה הגניבה וגם את מעשה המכירה [רש"י, מלבי"ם, שד"ל, חזקוני]. בנוסף, מילה זו ממעטת אדם ש"מצוי" ממילא אצל המוכר, ולכן אדם שגונב ומוכר את בנו שלו אינו חייב מיתה [תורה תמימה, רבנו בחיי].
לגבי המונח בְיָדוֹ, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים [רמב"ן, העמק דבר, טור, רש"ר הירש] מפרשת זאת כהכנסה לרשותו המשפטית או הפיזית של הגנב. בדומה לדיני גניבת ממון, החוטף אינו מתחייב עד שימשוך או יכניס את החטוף לתוך החצר או הרשות שלו, וינהג בו כמנהג בעלים בטרם ימכור אותו לאחרים. אם מכר אותו בעודו ברשות הבעלים המקוריים – פטור. לעומת זאת, יש המפרשים שמשמעות המילה היא שנתפס "על חם" בשעת המעשה, כשהוא מוכר את האדם החופשי לאחרים [שד"ל].
מוֹת יוּמָת
העונש על חטיפה ומכירת אדם הוא מיתת חנק. הכלל הפרשני קובע כי כל עונש מיתה שמוזכר בתורה באופן סתמי, ללא פירוט אופן ההריגה, הוא תמיד מיתת חנק [רש"י, רמב"ן].