התורה מציגה אמת מידה מוסרית יוצאת דופן ביחס לזכויותיהם של עבדים, ומפקיעה את זכות הקניין של אדון שנהג באלימות כלפי עבדו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק עוסק בעבד כנעני בלבד, ולא בעבד עברי.
העונש המוטל על האדון המכה הוא שחרור העבד. הסיבה לכך שאין האדון משלם פיצוי כספי לעבד, כפי שנהוג בחבלה באדם חופשי, היא משום שכל מה שקונה עבד שייך ממילא לרבו, ולכן תשלום כספי לא יועיל לו כלל [חזקוני, מלבי"ם]. הפתרון היחיד המעניק צדק לעבד הוא חירות מוחלטת. מעבר לכך, קנס חמור זה נועד לשמש גורם הרתעה שימנע מהאדון לנהוג באכזריות כלפי עבדיו, מגמה המנוגדת לחוקי עמים קדומים אחרים שלא העניקו כל הגנה לעבד מפני אדוניו [אבן עזרא, שד"ל, הירש, קאסוטו]. ההחמרה בעונשו של האדון נובעת גם מכך שפגיעה כזו נעשית לרוב מתוך כעס ואדנות, ולא מתוך קטטה הדדית [העמק דבר].
באשר לאופי הפגיעה, המילה יַכֶּ֨ה מלמדת שנדרש מעשה פיזי ישיר בגוף העבד [תורה תמימה, מלבי"ם]. הכתוב מציין במפורש את המילה עֵין, אך הפרשנים מסכימים כי דין זה חל על עשרים וארבעה איברים גלויים שאינם חוזרים וצומחים, כגון אצבעות הידיים והרגליים, האוזניים והחוטם. התורה בחרה להזכיר עין ושן כדי להקיף את כל המקרים: העין מייצגת איבר שהאדם נולד עמו ואינו מתחלף, ואילו השן מייצגת איבר שמתחלף בילדות, וכך נלמד הכלל השלם [רש"י, גור אריה]. המילה וְשִֽׁחֲתָ֑הּ מבהירה כי מדובר בנזק קבוע ומוחלט שמוציא את האיבר מכלל שימוש, ולא בפגם חולף או בהיחלשות הראייה בלבד [תורה תמימה, נתינה לגר, מלבי"ם, שטיינזלץ].
באשר לכוונת המכה, הגישה המקובלת היא שהאדון צריך להתכוון להכות את האיבר, גם אם לא התכוון להשחיתו כליל. באופן מפתיע, הדין חל אפילו במקרה שהאדון פעל כרופא וניסה לרפא את העבד, אך במהלך הטיפול גרם לעיוורונו, שכן התוצאה היא פגיעה באיבר [אור החיים, תורה תמימה, הירש].
רובד פרשני עמוק יותר קושר את הפגיעה בעין ובשן לשורש ההיסטורי והרוחני של עבדות כנען. חם, אבי כנען, חטא בכך שראה את ערוות אביו נח בעיניו, והגיד על כך לאחיו בפיו. לכן, כאשר העבד הכנעני לוקה באיברים אלו שבהם חטא אביו, גופו נפטר מעונש העבדות והוא זוכה לחירות [הטור הארוך, רבנו בחיי, שפתי כהן, דעת זקנים].
לבסוף, המילים לַֽחׇפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ מצביעות על כך שהשחרור דורש פעולה אקטיבית של האדון, ולכן העבד זקוק לגט שחרור רשמי כדי לצאת לחירות [תורה תמימה]. המילים תַּ֥חַת עֵינֽוֹ באות ללמד שזהו חוק מוחלט שחל בכל מצב, ואף מורות שאם האדון פגע בו זמנית בשני איברים, העבד יוצא לחירות בגין איבר אחד, והאדון נדרש לשלם לו פיצוי כספי על האיבר השני [העמק דבר, תורה תמימה].