תארו לעצמכם שאתם חיים בימי קדם, בתקופה שבה היו עבדים שעבדו בבתים של אנשים עשירים. איך לדעתכם אדון היה צריך להתנהג אל העובד שלו? התורה מלמדת אותנו דבר מיוחד מאוד, שהיה שונה לגמרי מכל מה שהיה נהוג אצל עמים אחרים באותה תקופה. התורה קובעת שאסור לאדון להתאכזר לעבד שלו. אם אדון פוגע בעבד שלו מתוך כעס, הוא נענש בעונש חמור והעבד יוצא מיד לחופשי.
אולי תשאלו, למה האדון לא פשוט משלם לעבד פיצוי כספי כמו שקורה בדרך כלל כשמישהו פוגע באדם אחר? התשובה היא שכל מה שיש לעבד שייך ממילא לאדון שלו. לכן, אם האדון ייתן לו כסף, הכסף יחזור מיד לאדון וזה לא יעזור לעבד בכלל. הפתרון היחיד והצודק הוא להעניק לעבד חירות מוחלטת.
כאשר כתובה המילה יַכֶּה, הכוונה היא שהאדון פגע בעבד באופן פיזי. התורה מזכירה במיוחד את המילה עֵין, אבל המפרשים מסבירים שהכוונה היא לא רק לעין, אלא לעשרים וארבעה איברים גלויים בגוף שלא צומחים מחדש, כמו אצבעות, אוזניים או אף. התורה בחרה לתת דוגמה של עין, שהיא איבר שאנחנו נולדים איתו, ושל שן, שהיא איבר שמתחלף כשאנחנו ילדים, כדי לכלול את כל סוגי האיברים בגוף.
המילה וְשִׁחֲתָהּ מלמדת אותנו שמדובר בנזק קבוע לתמיד שאי אפשר לתקן, ולא בפצע קטן שעובר מהר. במקרה כזה, הדין הוא לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ. האדון חייב לעשות מעשה ולתת לעבד שחרור רשמי. העבד יוצא לחירות תַּחַת עֵינוֹ, כלומר זהו חוק ברור שתמיד חל במצב כזה, והוא מקבל את החופש שלו במקום האיבר שנפגע.