כאשר רשלנות פושעת מובילה לאובדן חיי אדם, האחריות המשפטית והמוסרית עולה מדרגה. בניגוד לשור תם שהזיק באופן פתאומי, כאן התורה עוסקת בבעל חיים מסוכן שהועד ומוכר כמועד לפורענות, ובעליו התעלם מהסכנה.
המילה נַגָּח אינה מתארת רק פעולה חד-פעמית, אלא מצביעה על תכונת אופי וטבע שהשתרשו בבעל החיים [שד"ל, רש"ר הירש]. הביטוי מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם הוא מליצה וצורת התבטאות שמשמעותה "קודם לכן" [שד"ל, אבן עזרא הקצר], וברמה המעשית הפרשנים מסבירים כי מדובר בשור שכבר נגח שלוש פעמים במשך שלושה ימים [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם].
כדי להטיל אחריות מלאה על הבעלים, התורה דורשת תהליך של וְהוּעַד בִּבְעָלָיו. מדובר באזהרה רשמית המגובה בעדות משפטית ברורה כלפי הבעלים על כך שהשור שלו מסוכן [רש"י, מזרחי, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים מן המילה ברבים "בבעליו", שאם יש לשור מספר שותפים, כולם נושאים באחריות שווה [אור החיים]. למרות האזהרה, הבעלים פעל ברשלנות וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ. אחזקת בעל חיים מועד מבלי לשמור עליו כראוי משולה להנחת סכנת מוות בתוך ביתו של אדם [רבנו בחיי].
כתוצאה מהרשלנות, השור תקף וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה. הציון הכפול של איש ואשה בא ללמד שהתורה משווה לחלוטין בין גברים לנשים בכל הנוגע לדיני נזיקין ועונשי מיתה [רבנו בחיי, תורה תמימה]. המילה וְהֵמִית מרחיבה את אופן הפגיעה; אף על פי שהכתוב משתמש בשורש נ.ג.ח, החיוב חל על כל פגיעה קטלנית שנעשתה מתוך כוונה להזיק ושאין לבעל החיים הנאה ממנה, כגון נשיכה, דחיפה או בעיטה [רש"י, שפתי חכמים, דברי דוד].
עונשו של השור הוא מיתה: הַשּׁוֹר יִסָּקֵל. הליך זה אינו פעולה טכנית של סילוק מפגע, אלא הליך משפטי מוקפד. דינו של השור נידון בבית דין של עשרים ושלושה דיינים, ממש כדיני נפשות של אדם, ודורש שהשור יתכוון לפגוע ושגזר הדין יינתן בנוכחותו. השוואה זו נובעת מהרעיון המוסרי שהשור והבעלים יחד גרמו למיתת האדם, והבעלים הוא האינטליגנציה שהייתה אמורה לרסן את כוחו של השור [תורה תמימה, רש"ר הירש].
החלק המורכב והנדון ביותר בפסוק הוא עונשו של הבעלים: וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. לפי פשוטו של מקרא, משתמע שרשלנותו הפושעת של הבעלים גוררת עונש מוות בבית דין [שד"ל, חזקוני, קאסוטו], ויש אף מי שטוען שאם הבעלים שחרר את השור בכוונה כדי שיהרוג את שונאו, הוא אכן חייב מיתה ממשית [בכור שור]. עם זאת, הגישה המרכזית והמוחלטת בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ב"מיתה בידי שמים".
הפרשנים מבססים קביעה זו על כך שהתורה משתמשת במילה יוּמָת בלבד, בעוד שבעונשי מוות המבוצעים על ידי בית דין אנושי התורה נוקטת בביטוי הכפול והמוחלט "מות יומת" [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, פסוקים אחרים בתורה קובעים במפורש שאדם מוצא להורג רק על רצח שביצע בעצמו, ולא על רצח שביצע שורו [רש"י, מזרחי].
הרעיון העומד מאחורי הקביעה וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת הוא שברמה המוסרית, הבעלים אכן איבד את זכותו לחיים ועונשו ראוי להיות מוות, בבחינת "עין תחת עין" [אבן עזרא, רש"ר הירש]. אולם, התורה מאפשרת לו לפדות את נפשו מן העונש השמימי באמצעות תשלום "כופר" כלכלי [רשב"ם, ספורנו]. עם זאת, יש המעירים כי העובדה שהאדם זלזל בשמירת שורו מצביעה על כך שחיי אדם קלים בעיניו, ולכן גם אם ישלם כופר, ייתכן שעונשו השמימי יתגלגל כך שיומת בהמשך חייו בדרך אחרת [העמק דבר].