יצא לכם לחשוב פעם של מי האחריות כשבעל חיים פוגע במישהו אחר? התורה מלמדת אותנו שאם אדם מגדל בעל חיים מסוכן ולא שומר עליו, האחריות שלו גדולה מאוד. מדובר כאן על שור שהוא נַגָּח, כלומר, זו לא פגיעה פתאומית וחד פעמית, אלא תכונת אופי של השור שכבר התרגל לתקוף. התורה משתמשת במילים מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם כדי לתאר משהו שקרה קודם לכן, והכוונה היא לשור שכבר פגע באחרים שלוש פעמים במשך שלושה ימים. במצב כזה, מעמידים עדים ומזהירים את הבעלים באופן רשמי, תהליך שנקרא וְהוּעַד בִּבְעָלָיו. למרות האזהרה הברורה, הבעלים מזלזל וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ. הוא לא נועל ולא משגיח על השור, וזה חמור ממש כמו להניח סכנה גדולה ופתוחה בתוך הבית.
כתוצאה מהחוסר אכפתיות הזו, השור תוקף וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה. התורה מזכירה גם איש וגם אישה כדי ללמד אותנו שכולם שווים לגמרי בדינים האלו. המילה וְהֵמִית מלמדת שלא משנה איך השור פגע, בין אם זו דחיפה, נשיכה או בעיטה, הבעלים אחראי. בגלל שהשור פגע בחיים של אדם, הדין שלו הוא הַשּׁוֹר יִסָּקֵל. אבל זה לא קורה סתם כך. לוקחים את השור לבית דין חשוב עם עשרים ושלושה דיינים, ממש כמו במשפט של בני אדם, כי חיים הם דבר יקר וצריך לבדוק הכל בצורה מסודרת ורצינית.
ומה קורה לבעלים שלא שמר על השור שלו? התורה אומרת וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. זה נשמע כאילו בית הדין יעניש גם אותו בעונש חמור, אבל המפרשים מסבירים שבית דין מעניש רק אדם שפגע באחרים בעצמו, בידיים שלו. לכן הכוונה היא שהבעלים, שהיה כל כך חסר אחריות, ראוי לעונש חמור משמיים. אבל התורה הרחמנית נותנת לו אפשרות לתקן: הוא יכול לשלם סכום כסף, שנקרא כופר, למשפחה שנפגעה. התשלום הזה פודה את החיים שלו ומכפר על הטעות הקשה שעשה כשלא שמר על השור שלו כראוי.