פסוק זה מציג סיטואציה מורכבת וייחודית בחייו של העבד העברי, בה מתנגשים זכויות האדון, דיני משפחה וחירותו העתידית של העבד. התורה קובעת כי האדון רשאי להשיא לעבדו אשה, אך עם שחרורו של העבד, האשה והילדים נשארים ברשות האדון והעבד יוצא לבדו.
ראשית, הפרשנים מתעכבים על הביטוי אֲדֹנָיו. למרות שהמילה מנוסחת בלשון רבים, משמעותה היא לשון יחיד. זהו סגנון הקיים בשפה העברית שנועד לבטא כבוד וגדולה, בדומה למילה "אלוהים" [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. המילה בְגַפּוֹ מתפרשת כ"לבדו", כלומר העבד עוזב ללא האשה והילדים [שטיינזלץ, קאסוטו].
הגישה המרכזית בקרב כלל הפרשנים היא כי המילה אִשָּׁה בפסוק זה אינה מתייחסת לאשה עברייה, אלא לשפחה כנענית (או מאומות אחרות) הנמצאת בבעלות האדון. נתינת השפחה לעבד אינה נישואין רגילים, אלא מעין הטבה זמנית או הסדר שנועד להוליד ילדים שיהיו עבדי בית של האדון [רש"י, אבן עזרא, חזקוני, שטיינזלץ].
מדוע ברור לפרשנים שמדובר בשפחה נכרית ולא בישראלית? כאן מתגלעת מחלוקת מעניינת: [רש"י] מסביר כי אילו היה מדובר באמה עבריה, לא ייתכן שהיא תישאר לעולם אצל האדון, שכן התורה קובעת שגם אמה עבריה יוצאת לחופשי לאחר שש שנים או כשהיא מגיעה לבגרות. לעומתו, [רמב"ן] חולק על הסבר זה וטוען כי לאדון כלל אין סמכות למסור אמה עבריה לאדם אחר. לדעתו, ההוכחה הניצחת לכך שמדובר בשפחה כנענית טמונה במילים הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ. הכלל ההלכתי הוא שרק שפחה נכרית מעבירה את מעמדה לילדיה ("ולד שפחה כמותה"). אילו הייתה זו אשה ישראלית, הילדים היו מתייחסים אחר האב העברי ויוצאים עמו לחופשי [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם]. הכתוב גם מדגיש בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת כדי למנוע טעות: שלא נחשוב שהבת נגררת אחר האם והבן אחר האב, אלא להבהיר שכל הילדים ללא יוצא מן הכלל נשארים ברשות האדון [העמק דבר].
אולם, התורה אינה מתירה לאדון למסור שפחה לכל עבד עברי. הפרשנים מסכימים כי הרשות למסור שפחה כנענית קיימת אך ורק אם העבד כבר נשוי לאשה ישראלית בטרם נמכר. לכלל זה ניתנו מספר טעמים מרתקים:
מבחינה פסיכולוגית, התורה חששה שאם העבד רווק, הוא עלול להיקשר נפשית לשפחה הנכרית ולהיטמע בה. אך כאשר יש לו כבר אשה ישראלית, מניחים שאהבתו נתונה לה, והקשר עם השפחה נותר בגדר עניין זמני [כלי יקר, הדר זקנים]. כמו כן, אם יהיה רווק ויקים משפחה רק עם השפחה, יהיה לו קשה מאוד להיפרד מהם בסיום שש השנים, והוא יסרב לצאת לחופשי. קיומה של משפחה ישראלית הממתינה לו בחוץ, מקל עליו את הפרידה מהעבדות [אור החיים].
מבחינה כלכלית, כאשר אדם קונה עבד הנשוי לישראלית, הוא מחויב לפרנס גם את אשתו וילדיו של העבד. כדי לפצות את האדון על העול הכלכלי הכבד, התורה העניקה לו את הזכות להוליד עבדים חדשים מאותו עבד באמצעות שפחתו [כלי יקר].
לצד הפירוש הפשטני וההלכתי, הפסוק זוכה גם לרובד פרשני סמלי ורוחני עמוק. בראייה זו, העבד מסמל את האדם (הגוף) הנשלח לעולם הזה לזמן קצוב. האִשָּׁה מסמלת את הנשמה הטהורה, והילדים – בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת – הם המצוות, המעשים הטובים והתלמידים שהאדם מוליד במהלך חייו. התורה מזהירה את האדם: אם יעבוד בעולם הזה רק למען צרכיו החומריים וללא כוונה טהורה, הרי שבמותו הנשמה והמעשים הטובים יחזרו לבורא, אדון הכל (תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ), והוא ייאלץ לעזוב את העולם ריק מכל וכל (וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ). אך אם יתמסר לעבודת ה' באהבה פנימית, הוא יזכה להתאחד עם נשמתו ופירות מעשיו לחיי נצח [אור החיים, אלשיך, שפתי כהן].