תארו לעצמכם מצב מורכב: אדם שעובד כעבד מתקרב לסיום תקופת העבודה שלו, אבל הוא מבין שיש דברים שהוא לא יוכל לקחת איתו כשיחזור הביתה. איך דבר כזה קורה?
התורה מלמדת אותנו על מקרה מיוחד של עבד עברי. קודם כל, כשהתורה מדברת על האדון של העבד היא משתמשת במילה אֲדֹנָיו. המילה הזו נשמעת כאילו מדובר בהרבה אדונים, אבל הכוונה היא לאדון אחד בלבד. בשפה העברית משתמשים לפעמים בצורת רבים כדי להראות כבוד וגדולה, בדומה למילה אלוהים.
במהלך שנות העבודה, האדון יכול לתת לעבד שפחה שתחיה איתו. המפרשים מסבירים שזו לא אישה מעם ישראל, אלא שפחה מעם אחר ששייכת לאדון. לפי הכללים של אותם ימים, ילדים שנולדים לשפחה כזו מקבלים את המעמד שלה ונשארים שייכים לאדון. לכן, כשמגיע הזמן של העבד לצאת לחופשי, הוא יוצא בְגַפּוֹ, כלומר עוזב לגמרי לבדו. השפחה והילדים נשארים אצל האדון.
יצא לכם פעם לחשוב למה התורה מאפשרת מצב כזה שיכול להיות קשה לפרידה? כאן יש כלל מאוד חשוב: מותר לאדון לתת לעבד את השפחה הזו אך ורק אם לעבד כבר יש אישה ישראלית ומשפחה משלו עוד לפני שהתחיל לעבוד. התורה דאגה שהעבד לא ייקשר יותר מדי לשפחה ויסרב לצאת לחופשי. כשהוא יודע שהמשפחה האמיתית שלו מחכה לו בחוץ, קל לו יותר לסיים את העבודה, להיפרד ולחזור הביתה בשמחה כאדם חופשי.